65

רה, שהיא תורת אמת, אזי מלכתחילה אין מקום להפריד בין "אמתתו" ו"גדולתו"⁴⁸].

ט. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם הערת אאמו"ר בהמשך הענין, שמדייק בלשון אדה"ז "מבינתו והתבוננותו" — "נקט ב' לשונות מבינתו והתבוננותו, וכן מקודם נקט ב' הלשונות הללו, ובינתו להתבונן כו'" [וגם כאן סומך על המעיין שיעמוד מעצמו על טעם השינויים].

ולכאורה יש לדייק בדבריו:

א) למה מעיר על פעם הב' שנאמרה לשון כפולה זו אלא שאח"כ מוסיף "וכן מקודם נקט ב' הלשונות כו'" — לכאורה הו"ל להעיר תחילה על הפעם הא' "ובינתו להתבונן", ואח"כ להוסיף "וכן אח"כ נקט ב' הלשונות כו'"?

ב) בסוף הפרק נקט אדה"ז עוד פעם ב' לשונות אלו (אלא שבסדר הפוך) — "וגם ההתבוננות להבין"; ולמה לא ציין אאמו"ר גם לזה (ובפרט שבהערה הקודמת, ע"ד ב' הלשונות "אמתתו" ו"גדולתו", מציין השינויים בזה שבסוף הפרק, כנ"ל)?

ויש לומר הביאור בזה:

כשמחלקים בין ב' הלשונות "בינה" ו"התבוננות"⁴⁹ — הנה "בינה" קאי על עצם הבנת הדבר, ו"התבוננות" היינו ההעמקה וההסתכלות בהענין באופן שיפעול עליו כו'. וע"ד ענין ה"תבונה" — "אותיות בן ובת"⁵⁰ (אהבה ויראה, תולדות ההתבוננות), דענין ה"תבונה" קאי על דרגת השכל כפי שיורדת להוליד מדות.

וזוהי כוונת אאמו"ר בציינו כפל הלשון ד"בינתו והתבוננותו", שהן ב' דרגות בשכל — בינה (שלמעלה ממדות) והתבוננות (שכל השייך למדות).

ולכן, עיקר הדיוק בל' "התבוננות" כאן הוא כשמדבר ב"אורך" של הה"א, "המורה על ההמשכה. . להוליד מבינתו והתבוננותו. . אהבה ויראה כו'", שבזה פשוט שהכוונה לשכל השייך למדות, אלא שמזה מובן, דזה שגם "מקודם [בתחילת ביאור אות ה"א] נקט ב' הלשונות הללו, ובינתו להתבונן", כוונתו לענין ההתבוננות שממנה נולדו המדות.

וע"פ הנ"ל (סעיף ו') שכוונת אדה"ז לבאר שגם עבודת ההתבוננות כו' היא בשביל "עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות", מובן הטעם שמדגיש כאן הקשר שבין שכל ומדות, שאינו רק בכך שהשכל הוא מקור למדות, אלא עוד זאת, שמציאות המדות מתחלת בשכל עצמו, והוא ענין ההתבוננות ("תבונה אותיות בן ובת"), שמזה מובן גם לאידך, שהשכל מתלבש בהמדות להחיותם כו'.

ועפ"ז מתורץ גם הטעם שלא ציין