64

נקודת השכל, השורש ומקור לההתבוננות דבינה — לכאורה אינו שייך לומר שהיא "נמצאת" ב"עסק התורה והמצות" עצמו.

וכדי לשלול קס"ד זו (שחכמה היא רק שורש ומקור לההתבוננות) — מצרף אדה"ז "להשכיל" עם ענין הבינה, ומדגיש "(להשכיל) באמתתו ית'", שבזה מדגיש שנקודת החכמה "נמצאת" גם בהרחבת הביאור דבינה, והיינו מה שהיא "שומרת" את "ההרחבה" דבינה לא לנטות מאמיתית הענין. וכידוע⁴², שמצד ה"רוחב" דבינה, למצוא ריבוי סברות לכאן ולכאן, אפשר לתעות בדרך עקלתון, ונקודת הענין (נקודת החכמה) היא השומרת על השקו"ט של השכל, שלא לסטות מהאמת — ונמצא שגם "חכמה" שבנפש מלובשת ב"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות", כיון שהיא נקודת ה"אמת" שבההתבוננות כו'⁴³ (החיות של (המדות ו)עסק התורה והמצות).

[וזהו גם הטעם שאדה"ז מדייק להביא ענין "שכל הנעלם" (שלמעלה מחכמה גלוי' כנ"ל) — כי "התכללות" זו של ב' הכחות דחכמה ובינה⁴⁴, שגם בעת שהאדם עסוק בהרחבת הביאור, אינו שוכח על נקודת החכמה, הוא מצד שורשם ב"שכל הנעלם" (כח המשכיל), ששם הם בהתאחדות].

ח. אלא שלאחרי כל זה, עדיין אין הענין ברור, כי סו"ס אין לשכל שבראש "קירוב" כ"כ ל"עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה", וכמבואר בתניא⁴⁰ שאהבה ויראה שבלב "הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם. . כי הלב הוא ג"כ חומרי כשאר אברים שהם כלי המעשה אלא שהוא פנימי וחיות להם", משא"כ ענין השכל שבמוח⁴⁵ הוא "למעלה⁴⁶ מעלה מבחי' המעשה".

ולכן מוסיף אדה"ז עוד הסברה בשייכות של אותיות י"ה שבנפש לתורה — "וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל כו' נמשכה ג"כ מהתורה". כלומר: השייכות דהתבוננות לעסק התורה והמצות אינה רק מצד היותה "אם" ומקור למדות (אהבת ה' ויראתו), ש"הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם" — אלא מצד ההתבוננות עצמה, ש"ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' [שבזה נכללת הן "להבין" — בינה, והן "להשכיל" — נקודת החכמה] נמשכה ג"כ מהתורה"; וכיון "דאורייתא מחכמה נפקא היא בחי' יו"ד של שם הוי"⁴⁷, הרי נמצא, שבענין ההתבוננות כו' עצמה (שנמשכה מהתורה) יש הארת שם הוי' דלמעלה בנפש האדם.

[ועפ"ז יומתק יותר הטעם שבסוף הפרק נקט "אמתתו וגדולתו ית'" (ולא "באמתתו ית' ובגדולתו"), המדגיש ששניהם קשורים זב"ז (כנ"ל סעיף ד) — כי כשנרגש שההתבוננות כו' נמשכה מהתו