60

שמשכל נעלם זה נמשכים שני הענינים — נקודת החכמה (להשכיל) וגם רוחב הבינה¹⁸.

ועפ"ז מבואר היטב מה ש"נקט ב' דברים באמתתו ובגדולתו", כי קאי הן על נקודת החכמה (הגלוי') שבה מאירה אמתתו ית', והן על רוחב דבינה שעל ידו משיגים גדולתו של הקב"ה;

משא"כ "אח"כ במרחיב דעתו ובינתו נקט רק בגדולתו", כי שם קאי רק על בינתו של האדם¹⁹ (ה"מרומזת. . באות ה"א"²⁰);

"ובסוף הפרק כשנקט וגם ההתבוננות כו' נקט עוד הפעם באמתתו וגדולתו ית', ב' הדברים אמתתו וגדולתו" — כי גם שם מדייק אדה"ז "(וגם ההתבוננות) להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית'", שמזה מובן שגם שם כוונתו לכלול ב' הענינים דנקודת החכמה ("להשכיל") והרוחב דבינה²¹, וכנגדם נקט "ב' הדברים אמתתו וגדולתו".

ד. לפי הסבר זה יש לבאר גם עוד שינוי (שאאמו"ר מציין בהערותיו): בתחילת הענין נקט אדה"ז "באמתתו ית' ובגדולתו", ואילו בסוף הפרק נקט "באמתתו וגדולתו ית'" — והם שני שינויים: (א) "וגדולתו", לא "ובגדולתו" (בב'). (ב) "נקט ית' לבסוף אחר גדולתו, ולא כמקודם שנקט ית' אחר אמתתו".

וע"פ הנ"ל מובן, כי בתחלת הענין קאי על "שכל הנעלם. . שבכחו לצאת אל הגילוי", שביציאתו אל הגילוי יש שני שלבים (שונים) — גילוי נקודת החכמה, ואח"כ הגילוי של הרחבת הביאור דבינה; ולכן אומר "באמתתו ית' ובגדולתו" [(א) תיבת "ית'" מפסקת בין "אמתתו" ו"גדולתו", (ב) "ובגדולתו" בב'] — שבזה מודגש שהם ב' ענינים, להשכיל "באמתתו ית'", וההבנה "בגדולתו".

משא"כ בסוף הפרק קאי על ההתבוננות, שהיא נמשכת "מהתורה. . יו"ד של שם הוי'", אלא שבענין ההתבוננות כולל לא רק "להבין" (הרחבת הביאור) אלא גם נקודת החכמה (להשכיל) — דשניהם יחד מקורם "מהתורה"; וכיון שכאן כוונתו ל(נקודת ה)חכמה ובינה יחד, לכן אומר "באמתתו וגדולתו ית'", שתי הלשונות ביחד.

ה. אבל יש לעיין בעצם הענין:

מדוע מבאר אדה"ז שהיו"ד שבנפש האדם מרמזת על "שכל הנעלם" (שלמעלה מחכמה גלוי') — ולא דקאי על חכמה (הגלוי') שבנפש? והרי בד' אותיות שם הוי' למעלה לא הזכיר אדה"ז "שכל נעלם" (שלמעלה מחכמה גלוי')²², אלא