59

הענין כולו, שזהו רק לאחרי שמתבונן בכל פרטי הענין ליישבם ע"פ נקודה זו, עד שכולם באים על מקומם. ולאידך, בעת ההתבוננות והיגיעה בהבנת פרטי המושכל אינו מרגיש את האמת וההפלאה של החכמה כפי שהם בעת הברקת נקודת החכמה.

וטעם הדבר, כי בנקודת החכמה מאירה אמיתית המושכל עצמו, ואילו ענינה של בינה הוא מה שהאדם מתייגע לתפוס ולהשיג נקודת השכל עד שתתיישב בכלי שכלו, ומצד זה גופא לא מאיר בבינה אמיתיות השכל כפי שהוא מצד עצמו, אלא רק כפי תפיסת כלי שכלו של אדם זה¹⁰.

ונמצא, שההבדל בין "חכמה" ו"בינה" הוא כההבדל בין "אמת" ו"גדולה": בחכמה מאיר ה"אמת" של המושכל¹¹; ובבינה שענינה "התפשטות לרוחב. . הרחבת הביאור וההבנה"¹², ע"י תפיסת ריבוי פרטי הענין — מודגשת גדלות המושכל.

וכן הוא בהשגת אלקות — שבחכמה של נפש האלקית מאירה "אמיתתו ית'" [וכמבואר גם בתניא חלק ראשון¹³, שבחכמה שבנפש מאיר "אור א"ס ב"ה", וכן הובאו שם¹⁴ דברי הה"מ "שא"ס ב"ה הוא אחד האמת. . וזו היא מדריגת החכמה"], ובינה של הנשמה תופסת "גדולתו" ית'.

ג. עפ"ז יש לבאר טעם שינויי הלשונות הנ"ל בדברי אדה"ז — ובהקדם ביאור לשון אדה"ז כאן "שכל הנעלם המרומז באות יו"ד שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו ית' ובגדולתו וכו'":

כפי שלומדים בפשטות, כוונתו ב"שכל הנעלם" היא לכח החכמה, ומ"ש "(לצאת אל הגילוי) להבין כו'" היינו בינה [וכמ"ש לעיל בביאור ד' אותיות שם הוי' למעלה, ש"היו"ד. . מרמזת לחכמתו ית'", ו"התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה [בינה]. . נכללת ונרמזת באות ה"א"],

אבל עפ"ז תמוה מ"ש "(בכחו לצאת אל הגילוי להבין) ולהשכיל כו'": הרי "להשכיל" היא פעולת כח החכמה, וכמ"ש אדה"ז בתניא חלק ראשון¹⁵, ד"השכל. . המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה"?

ועכצ"ל, שמ"ש אדה"ז שאות יו"ד (שבנפש) מרמזת על "שכל הנעלם", הכוונה¹⁶ גם ל"שכל הנעלם" שלמעלה מחכמה הגלוי'¹⁷, וכמבואר בכ"מ שיש לשכל (הן חכמה והן בינה) מקור נעלם בנפש ("כח המשכיל"), שממנו נמשך שכל גלוי; וזהו שכתב אדה"ז ש"שכל הנעלם. . בכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל כו' כל חד וחד כו' לפי רוחב שכלו ובינתו",