55

חסד יבנה", ש"יבנה" קאי (לא על "עולם", אלא) על חסד — שכדי שיהי' עולם, "צריכים לבנות את מדת החסד", שכל ענין ה"חסד" למעלה "נבנה" ונתחדש עם עליית הרצון לברוא העולם].

ולכן ההמשכה שע"י "מדותיו הקדושות" היא ההשפעה לעלמין דאתגליין, שזהו כביכול כמו שהקב"ה משפיל עצמו להמשיך חיות אל העולמות (כפי שנראים מציאות בפ"ע, נפרדים ממקורם) — כי בה"מקור" עצמו (ה"מוחין" שלמעלה, אות ה' עילאה) אין מקום לדבר בלעדו ית'²⁷.

ו. אלא שלכאורה אין הענין מחוור כל צרכו:

כשם שמבחי' הבינה (אות ה' עילאה) נמשכים "עלמין סתימין", דאף שנקראים "עולמות" מ"מ הרי הן "סתימין" וכלולים במקורם, ואינו סתירה לכך שמצד הקב"ה אין שום דבר חוץ ממנו, כיון שאין הם מציאות נפרדת מאלקות, אלא שנרגש בהם שכל מציאותם היא רק מקורם ושרשם (ואין להם שום מציאות מחוץ למקורם), כנ"ל — א"כ כ"ש וק"ו, לכאורה, שיש להסביר כן ענין ה"מדות" למעלה, שאין כאן דבר שחוץ ממנו [וע"ד משנת"ל (סעיף ד) אפילו במדות דנפש האדם], ולמה אומר אדה"ז ש"מדותיו הקדושות" שייכות לההשפעה לעלמין דאתגליין דוקא?

וענין זה מתורץ ע"י הוספת אדה"ז "המשכה זו [לעלמין דאתגליין] היא ע"י מדת חסדו וטובו", וכפירוש אאמו"ר ש"הוא ההתחלה והסוף דהששה מדות שהתחלתן חסד וסופן יסוד":

ענינה של מדת היסוד הוא — התקשרות המשפיע בהמקבל²⁸, כמשל "ההתקשרות²⁹ שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו. . מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פא"פ באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו". כלומר: אף שגם מדת החסד ענינה השפעה אל המקבל, הרי בזה העיקר הוא חסדו של המשפיע, ואילו ענין היסוד הוא ההתקשרות והירידה אל המקבל [שלכן יסוד הוא "הסוף דהששה מדות", כי ענינו התקשרות אל דרגת המקבל].

ונמצא, שההמשכה שע"י "מדות" מחייבת מציאות של מקבל (לא כפי שהוא "כלול" בה"משפיע", אלא) בדרגתו (דהמקבל). ולכן מדייק אדה"ז שכללות ענין המדות היא "מדת חסדו וטובו (יסוד)", ובמילא מובן, שההמשכה שעל ידי "מדותיו הקדושות" ["שהתחלתן חסד וסופן יסוד"] שייכת לההשפעה לעלמין דאתגליין²⁷, "כמו אדם הרוצה לגלות חכמתו לאחרים".

ועפ"ז מתורץ גם דיוק לשון אדה"ז "מדת חסדו וטובו" — ל' יחיד, להורות