54

אינו תלוי בזולת, שהרי יכול אדם להשכיל השכלות לעצמו, ואדרבה, התרכזות המחשבה ועיון והעמקה בדבר שכל דורשים התבודדות, והזולת מבלבל בזה; משא"כ ענין המדות הוא — היחס לאדם (או דבר) שחוץ ממנו, אם להתקרב אליו (אהבה) או להתרחק ממנו (יראה) וכיו"ב¹⁸;

אבל לאידך, המדה (שבלב) עצמה ה"ה חלק מנפש האדם עצמו, שהיא רגש שלו להזולת [ועד שהמדות נחשבות כחלק מ"מהות ועצמות"¹⁹ הנפש], ונמצא, שב"עולם המדות" מציאות הזולת אינה נפרדת ממנו והיא רק כמו פרט ממציאותו (ורגש שלו)²⁰ — ע"ד "עלמין סתימין"²¹ המכוסים וכלולים במקורם; ורק כשבאה המדה לידי פועל — כמו השפעת החסד בפועל — נתחדשה מציאות של זולת כדבר נפרד ממנו.

ובזה מובנת גם ההתאמה (הכללית) בין ביאור אותיות ו"ה למעלה ("השפעה. . לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו") — לענינן בנפש האדם, שהוא "עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה" — כי עסק זה (בדיבור ומעשה) הוא כפי שהאדם פועל בעולם שחוץ ממנו²², ע"ד עלמין דאתגליין שהם מציאות נפרדת ממקורם, כנ"ל.

ה. ויש להבין: מהו טעם החילוק, שהמדות שבנפש האדם הן דוגמת "עלמין סתימין", ואילו למעלה, ההמשכה וההשפעה ע"י "מדותיו הקדושות" היא לעלמין דאתגליין?

ויש לומר הביאור בזה:

משנת"ל ש"מדות" הן בהאדם עצמו, עד שנחשבות מ"עצמות ומהות" הנפש — זהו רק במדות האדם, שהוא נברא, שגם מצד "עצמות ומהות" נפשו יש יחס לאדם (ודבר) שחוץ ממנו, ולכן גם ענין ה"מדות" (שהן יחסו אל הזולת) הן מ"מהות ועצמות" נפשו;

משא"כ למעלה כביכול, שמצד עצמותו ומהותו ית' אין מקום לשום דבר בלעדו ית', הרי כל ענין ה"מדות" (המורה על היחס ונתינת מקום למציאות העולמות) מתחדש רק לאחרי שהקב"ה השפיל את עצמו²³, כביכול, כדי לברוא את העולם²⁴.

[שזהו א' מהפירושים²⁵ בפסוק²⁶ "עולם