52

המדות, אומר "חסד ורחמים⁸ ושאר מדותיו הקדושות"] — אבל מה נוגע לפרט מדת היסוד, "הסוף דהששה מדות"?

ובפרט שלקמן⁹ בביאור ד' אותיות בנפש האדם, כשמזכיר ענין המדות, נקט "אהבה ויראה ותולדותיהן", הרי שמפרט רק עיקרי המדות¹⁰, וא"כ גם כאן הו"ל לפרט¹¹ "חסד וגבורה"¹² (ולא "הסוף דהששה מדות").

גם צע"ק לפ"ז לשון אדה"ז "מדת חסדו וטובו" — "מדת" ל' יחיד, והרי ב"חסדו וטובו" כוונתו לשתי מדות, חסד ויסוד, והול"ל "מדות" (ל' רבים)?

ב. ויש לומר, שבפירוש אאמו"ר (ד"טובו" כאן קאי על מדת היסוד, ולא שהוא פרט במדת החסד), נרמז תירוץ על תמי' כללית בתוכן הביאור באגה"ת כאן בד' אותיות שם הוי' למעלה ובנפש האדם.

[וכמשנ"ת במ"א¹³ ע"ד הערות אאמו"ר אלו — שנרשמו על גליון ספריו בהיותו בגולה, ונכתבו בקיצור נמרץ מפני הצמצום בנייר ודיו וכו' — שנוסף על דיוקי הלשונות שנתבארו בהן, הנה בכמה מקומות נרמז בהן ביאור בתוכן הכללי של הענין].

דהנה בביאור אות וי"ו דשם הוי' כתב אדה"ז, כנ"ל, דקאי על מדותיו ית' ["הנכללות. . במספר שש"], אבל אח"כ בנפש האדם כתב¹⁴ ד"אותיות וא"ו ה"א" קאי על "עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה" [וא"ו — קול ודבור, וה"א — מעשה], ואילו מדות האדם באו כפרט בביאור אות ה"א (ראשונה) שקאי על בינה (התבוננות בגדולתו ית' בהרחבת הדעת כו') — "שיש לה רוחב, וגם אורך המורה על ההמשכה מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו ואח"כ בבחי' התגלות לבו".

ולכאורה תמוה: כיון שד' אותיות שם הוי' דנפש האדם מתאימות לד' אותיות דשם הוי' ("כי חלק הוי' עמו. . חלק משם הוי' ב"ה", וכנ"ל) — מהו טעם החילוק ביניהם, שההמשכה שע"י "מדותיו הקדושות" נרמזת בה"אורך" של אות וי"ו, ואילו בנפש האדם, "ההמשכה מל