12

שהי'⁴² רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו'⁴³ גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהי' עומד בירושלים עד שיאכל מע"ש שלו והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה הי' גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה"] — הרי ראי' זו היא מה שבנ"י ראו ונתעוררו ליר"ש; ואילו בבית המקדש הג' ה"ז באופן ש"מראין לכאו"א מישראל", שהקב"ה מראה אותו.

והחילוק בין דבר שהאדם רואה מעצמו לזה שמראין לו מלמעלה הוא הן בכמות והן באיכות: כאשר האדם רואה מעצמו אינו רואה את כל פרטי הדבר, אלא מה שביכלתו לראות בכח עצמו; משא"כ כשמראין לו, הרי יכול לראות את כל הדבר. ועוד זאת: כאשר ראיית הדבר היא בכח האדם, הרי תפיסת הדבר היא לפי אופן כליו וחושיו, ואינו תופס את הדבר כמו שהוא; ואילו כאשר מראין לו את הדבר, אין זה לפי מדידת תפיסת האדם, אלא לפי ערך הדבר שמראין לו.

ועד"ז הוא בנוגע לבתי המקדשות: בבית המקדש הא' והב' "ראו" בנ"י מעצמם את הגילוי, וכיון שהיא ראי' של נברא, הרי אין זה גילוי אלקות דהמקדש כמו שהוא, כי אין ביכולתו של נברא לראות ולהשיג מאלקות אלא באופן מוגבל, לפי ערך מדידות והגבלות האדם⁴⁴; משא"כ המקדש דלעתיד שמראין לכאו"א מישראל, אין זה לפי ערך ודרגת הנברא, אלא זהו המקדש עצמו, כי הקב"ה מראה אותו, וענין זה הוא נעלה שלא בערך ממה שנברא יכול לראות ולהשיג.

ומטעם זה ראיית הגילויים שבבית ראשון ובית שני והעבודה אז לא פעלה שהנהגת בנ"י בדרך הישר תהי' "כמו טבע" בנפשם, ענין הנצחיות, ודוקא ראיית המקדש דלעתיד יש בכוחה לפעול שהנהגתם תהי' בדרך הישר,

כי ראיית ועבודת ישראל במקדש ראשון ושני אינה אלא ראייתו ועבודתו של נברא, דלהיותו מדוד ומוגבל ובעל שינוי, הרי גם עבודתו היא בהגבלה וא"א שיהי' לה נצחיות; משא"כ ראיית המקדש דלעתיד, ה"ז פעולה מצד הקב"ה, ולכן דוקא בכוחה לפעול שההנהגה בדרך הישר תיעשה כמו טבע.

ו. אמנם אעפ"כ, מכיון שכ"ז הוא מצד ה"מראין" שמלמעלה, ולא מצד האדם שלמטה, נמצא, שמצד מצב בנ"י מצד עצמו אין ראיית המקדש פועלת בו באופן נצחי.

[וע"ד המבואר בכ"מ⁴⁵ בנוגע להכרוזים השונים שמכריזים מלמעלה, כדי לעורר את האדם לתשובה, שהוא ע"י שהנשמה למעלה שומעת את הבת קול, וע"י שהיא שומעת זה למעלה נמשך ונרגש גם בנשמה שלמטה, כמאמר⁴⁶