131

ולפי זה מבואר היטב סיום המשנה שם, שהלימוד של דין זה הוא מהכתוב "אשר נס שמה — שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", והיינו שחיותו וקיומו הוא רק בעיר מקלטו, משא"כ מחוצה לה; ובמילא א"א שיחול עליו שום חיוב (כולל חיוב ומצות פקו"נ) הקשור עם יציאתו מעיר מקלטו, מאחר שאין לו חיות וקיום אלא "שמה".

ויש לומר, שזהו גם מה שהובא שם לא רק "שם תהא דירתו" אלא גם "שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו", דלכאורה מה זה נוגע לנדו"ד? — אלא שזה בא ללמדנו שזה שצריך להיות בעיר מקלטו אין זה רק בגדר מצוה וחיוב עליו להיות שם, ואיסור לצאת משם, או אפילו יתירה מזו — שמקום חיותו הוא רק "שמה", אלא עוד זאת, שחוץ לעיר מקלטו אין לו מציאות כלל³⁰ — ולכן א"א לחול עליו שום דין וחיוב (גם הקשור עם יציאתו משם)³¹.

והרמב"ם לא הביא הלימוד מהכתוב, אבל מרמז טעם הדין בסיום לשונו "ואם יצא התיר עצמו למיתה", שמדייק להביא לשון זו דוקא (ולא שרשות להרגו כו'), שהוא הדין הא' שנתבאר לעיל, שעצם יציאתו מעיר מקלטו גורמת שיהי' כגברא קטילא.

ה. ההוראה מכל זה:

תורה נמשלה לעיר מקלט, כמחז"ל "דברי תורה. . קולטין"³². והיחס דישראל לתורה הוא כגולה לעיר מקלט, שהתורה היא "חיינו ואורך ימינו"³³, ובלי תורה הרי ישראל הם ר"ל כ"גברא קטילא", כמשל הידוע של ר' עקיבא מדגים ומים שבים³⁴.

ומזה הוראה להחושב שעי"ז שיצא מ"ד' אמות של תורה", דהיינו עשיית פשרות בהנהגתו בתומ"צ, ואפילו בדקות דדקות — יוכל להציל נפשות וכיו"ב, שעליו לדעת, שמחוץ לתורה הרי הוא בגדר "גברא קטילא", ואינו יוצא כלל אפילו (אם לדעתו הוא) להציל כלל ישראל — כי כיון שהוא חוץ למקלט דתורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו", אי אפשר שתצא מזה הצלה לאיש ישראל.

ויהי רצון שע"י הלימוד והשקו"ט בדיני גלות (דערי מקלט), ובכלל ע"י ההוספה דכאו"א בלימוד התורה, ה"ז יזרז עוד יותר יציאת בני ישראל מה