128

למיתה", שבזה כוונתו לבאר טעם הדין דאינו יוצא משם אפילו להצלת נפשות — כי אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו (אפילו מסכנה ודאית).

וכבר הקשו על פי' זה¹⁰, דנוסף על זה שעצם ההלכה שאין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית, במחלוקת היא שנוי', ולדעת הרבה פוסקים יש חיוב בדבר¹¹, ומה גם כשהמדובר בפקו"נ דכלל ישראל — הרי לכאורה בעניננו אין כאן אפילו ספק סכנה¹², דפשיטא דמי שכל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרוי', שר הצבא לישראל, יכול להגן על עצמו מפני גואל הדם, ועוד זאת — מי יימר¹³ שאסור לסגור הדלת בעד גואל הדם עד שיציל הגולה את כלל ישראל.

וגם מ"ש שסיום לשון הרמב"ם הוא טעם אדלעיל אינו מחוור כ"כ, כי מלשון הרמב"ם "ואם יצא התיר עצמו למיתה" לא משמע שזהו ענין דטעם לדין (דאינו יוצא), דאז הול"ל ד"אינו יוצא משם לעולם. . שאם יצא יתיר עצמו למיתה" וכיו"ב.

ב) יש שכתבו¹⁴, דכיון שנתגלגלה על ידו הריגת נפש רחוק הוא שיתגלגל זכות על ידו. וצע"ג לומר שזהו טעם הדין, דאיך אפשר לסמוך על סברא זו לדחות בגללה חיוב פקו"נ — שדוחה כל התורה כולה, ואפילו ספק וספק ספיקא.

ג) ויש אומרים דהוי גזירת הכתוב¹⁵ "שם תהא דירתו כו'", דאינו יוצא משם לשום דבר שבעולם, אפילו לצורך גדול כהצלת כלל ישראל¹⁶.

אבל גם תירוץ זה צריך ביאור — שהרי כלל גדול הוא שפקו"נ דוחה כל התורה כולה, ואיך שנלמוד הפירוש דכלל זה — אם שבמקום פקו"נ אין חלים כלל חיובי התורה (כמו שנלמד¹⁷ מ"וחי בהם¹⁸, ולא שימות בהם"), או שפקו"נ דוחה כל דיני התורה, והיינו שביחס לחיוב של הצלת נפשות, בין שלו בין של אחרים, אין שום דין מדיני התורה דוחהו — למה תדחה גזירת הכתוב ד"שם תהא כו'" חיוב דפקו"נ שדוחה כל התורה כולה? (והרי בהלימוד ד"שם תהא" לא נאמר שדין זה הוא גם במקום פקו"נ, ופקו"נ דכלל ישראל).