124

ויש לומר, שזהו גם הטעם שעה"פ "זאת הארץ גו'" (שבתחילת פרשה זו) כ' רש"י "הוצרך הכתוב לכתוב מצרני גבולי רוחותי'" (ולא "מצרני וגבולי"), שבזה מדגיש שתיבת "גבול" אפשר לפרשה דקאי על השטח שבין הגבולים, וכוונת "גבולותי'" כאן היא ל"מצרני" הגבול (השטח).

ד. והנה כבר הובאו בכ"מ דברי השל"ה²¹ שבפרש"י עה"ת יש "ענינים מופלאים", גם ע"ד הרמז והדרוש. וגם ידועים דברי השל"ה²² שפרשיות התורה שייכות לזמן שחלות בהן, וכפי שמבאר בארוכה²³ השייכות דפרשיות מטות מסעי ודברים לבין המצרים (שלעולם חלות פרשיות אלו בבין המצרים²⁴).

ויש לומר, שזהו הרמז בזה שנקט רש"י לשון "מצר" במקום לשון "גבול" — לרמז על הזמן שקורין פרשה זו, בזמן ד"בין המצרים"²⁵.

ויש להוסיף עוד: תיבת "מצרים" במובן של "גבול" מצינו בקרא במגילת איכה²⁶ — "כל רודפי' השיגוה בין המצרים" (וכפרש"י שם²⁷ "המצרים, גבולים של שדה וכרם"), והוא רמז ג"כ על הזמן דבין המצרים, כפי שפירשו חז"ל²⁸ (והובא ג"כ בפרש"י שם).

ויש לבאר השייכות דשני הענינים — דלכאורה ה"ה ענינים הפכים, דבפרשתנו מדובר בענין של מצרני הארץ, ואילו שם קאי בענין של חורבן כו': זה שיכול להיות ענין של "בין המצרים" שרשו בכך שיש מצר וגבול לקדושת הארץ, דכאשר קדושת ארץ ישראל היא בשלימות, אזי מתפשטת קדושה זו בכל העולם²⁹ ואין מקום לענין של גלות, ורק כאשר קדושת א"י אינה בהתפשטות כדבעי, אלא היא מוגבלת ובתוך מצר, אז יש נתינת מקום לענין של "בין המצרים" כפשוטו.

ה. ובעומק יותר יש לומר, שזה שנקט רש"י לשון "מצר" כוונתו לרמז גם על המעלה והעילוי שבגבולות הארץ (אף שלכאורה הרי הם מגבילים את התפשטות קדושת הארץ, דעד כאן תבוא ותו לא).

ויובן זה ע"פ המבואר ברשימות הצ"צ על מגילת איכה³⁰, שמפרש שם הפסוקים דאיכה למעליותא, שהם ברכות נעלות ביותר. וכן מפרש³¹ הכתוב²⁶ "גלתה יהודה גו'" — "גלתה לשון גילוי", ו"גלתה יהודה" הוא "הגילוי דבחי' יהודה, דלעתיד לבוא יהי' יהודה למעלה מיוסף", "והשיגוה בין המצרים", היינו ש"ע"י שמתבונן איך שכל העולמות רק טפה א'³² כו' ולכן נמשך עי"ז מבחי' מן³³