94

כבר אמר בלעם³³ "כי מראש צורים אראנו גו'", ופרש"י "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות", וכיון שאי אפשר לנגוע בהם מחמת חוזקם, מה נתוסף אח"כ באומרו "מי מנה עפר יעקב גו'"?

ויש לומר, שמטעם זה פירש רש"י שאין הכוונה רק לזה שנתברכו שיתרבו כעפר הארץ, אלא, שנוסף על תוקפם וחוזקם מצד האבות יש בהם עצמם תוקף וחוזק הנובע מחשיבות ומעלת עצמם, ולכן פירש, שאין כוונת כתוב זה רק לריבוי בכמות, אלא למעלה באיכות (שאינם בגדר מנין). ובזה גופא הביא רש"י שני פירושים — שלפירוש הא' קאי במעלה המורה על חביבותם של ישראל לפני הקב"ה, ופירוש הב' — מעלה בבנ"י עצמם (כנ"ל ס"א).

וזהו שבפירוש הא' כותב רש"י "דעדקיא דבית יעקב", שפירושו בנים קטנים, וזה מורה על גודל ויוקר חביבותם של ישראל לפני הקב"ה, שחביבים לפניו כ בן קטן לפני אביו (כפי שרואים במוחש גודל חביבות בנים קטנים אצל אביהם)³⁴; וזהו גם הטעם שפירש ד"משרייתא" קאי על הדגלים³⁴, כי זה שהקב"ה צוה שבנ"י יחנו "איש על דגלו" מורה על ענין של חביבות, וכפרש"י בפ' האזינו עה"פ³⁵ "יסובבנהו" (בכתוב המדבר אודות חביבותן של ישראל) — "שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות".

ובזה מדגיש רש"י שאין הכוונה שאי אפשר למנותם מחמת ריבוי בכמות, אלא אינם בגדר מדידה ומנין, מעלה באיכות, וא"כ הרי יש כאן הוספה בתיאור תוקף ומעלת ישראל שאין קללה יכולה לנגוע בהם.

ועד"ז בפירוש השני, שבשלשת השינויים שמשנה רש"י מלשון המדרש, מדגיש שאין כוונתו לסתם ריבוי במצות, אלא למעלה באיכות. כלומר: במדרש הכוונה היא לריבוי המצוות שבנ"י עושים רק בעפר, ואילו ברש"י אין הכוונה (רק) למנין המצות — מספר המצות שניתנו לישראל לקיימן בעפר (שסו"ס הן במספר מוגבל), אלא למצות מיוחדות שכ"א מהן "אין חשבון" לקיומה, כדלקמן.

וזהו החילוק בין לשון המדרש "שהן עושין בעפר", שהמדובר בעשיית ופעולת האדם, ולשון רש"י "שהם מקיימין", שאינו מדגיש עשייתו של האדם, אלא קיום המצוה.

וגם בזה מודגשת מעלה חדשה ונעלית יותר בישראל.

ה. ביאור הענין:

ד' המצות שהביא רש"י כאן נחלקות לשתי חלוקות: חלוקה הא' — לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים — לאוין,