77

ויש לעיין אמאי נרמז דין זה גבי כלי חרס דוקא, ולא שהכתוב ידבר מלכתחילה גם בכל כלים שאינם מקבלים טומאה?

ויש לומר הביאור בזה בפנימיות הענינים — ע"פ הנ"ל:

אע"פ שלכאורה גדלה מעלת אופן הא', שבו מתעלה האדם למעלה מגדר טומאה כנ"ל, מ"מ, תכלית כוונת בריאת האדם וירידת נשמתו לעולם הזה להתלבש בגוף היא כדי לברר את הגוף ולזככו, בלשון הידוע "כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל", וירידתה לעוה"ז היא רק כדי לתקן הגוף ונפשו הבהמית וחלקו בעולם (וכמבואר בארוכה בספר תניא קדישא³⁹).

וזהו שכתב הרמב"ם "שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרש בלבד" — כי הכוונה העליונה (שבה "הכתוב מדבר") היא שהאדם יעבוד עם גופו, ולפעול עליו שיהי' בדרגא ד"כלי חרס".

ועפ"ז יש לבאר את האופן השלישי הנ"ל (סעיף אב) — בדין "ארובה שבין בית לעלי' וטומאה בבית וקדרה נתונה על פי הארובה", שבזה גזרו חכמים טומאה גם על האדם הנמצא בעלי':

בבבא זו, אין האדם נמצא בתוך "כלי" כלל — לא בתוך כלי חרס ולא בתוך כלי שאינו מקבל טומאה, אלא נמצא בעלי'. וענינו ברוחניות, שהאדם חושב שכדי להציל את עצמו מטומאת עולם הזה, הוא מגבי' א"ע ב"עלי'", שפורש את עצמו מעניני העולם, וכל שייכותו לעולם היא "מרחוק" (דרך "ארובה").

כלומר: גם להאופן דנמצא בכלי שאינו מקבל טומאה, דהיינו עובד ה' בנשמתו (כנ"ל), הרי עבודתו פועלת על גופו, אלא שפעולתו היא מצד אור הנשמה שמאיר תוך גופו, ועד שגופו מתבטל מפני תוקף אור הנשמה ולכן לא נחשב "כלי", כנ"ל;

משא"כ אדם הנמצא בעלי' פירושו, שעבודתו היא בפרישות לגמרי מדברים גשמיים, שאינו עוסק כלל עם גופו להאירו באור נשמתו, בחשבו שעי"ז ה"ה שמור מטומאת עוה"ז כו'.

וע"ז באה הוראת התורה, שאיפכא היא: אף שמשורת הדין (מדאורייתא) ה"ה טהור לפי שאינו באהל המת ("מקום המיתה" של עוה"ז), מ"מ, דוקא באופן זה גזרו חכמים טומאה על האדם (מה שלא גזרו בשני אופנים הנ"ל), כי, מצבו האמיתי של אדם זה הנמצא בעלי' הוא, שאינו מובדל בעצם מטומאת עוה"ז, דזה שאין טומאת עוה"ז פוגעת בו הוא אך ורק מפני שפורש עצמו בפועל ממנו, אבל מצד עצם מציאותו הרי הוא שייך⁴⁰ לעולם הטומאה כו'.

משא"כ בשני האופנים הראשונים⁴⁰, שהאדם אינו פורש מעניני העולם, אלא עבודתו היא בתוך "כלי", לא גזרו חכמים טומאה על האדם, והוא טהור.

(משיחת כ"ף מרחשון תשמ"ה)