76

הגוף עצמו, והוי כמו שאינו נמצא באהל המת כנ"ל, א"כ אינו בגדר³⁴ טומאה, ולכן אין צורך בגזירה; משא"כ באופן הב', שהיא עבודה בתוך הגוף, הרי סו"ס יש אפשריות³⁴ לענין הטומאה (כיון שעבודתו היא עם הגוף עצמו), ולכן החכמים שהוסיפו גדרים וסייגים, גזרו שכלי חרס לא יצילו בפני הטומאה.

אלא שגזירה זו היא רק בנוגע כלי שטף ובגדים, שהם דברים שאינם חלק מהאדם עצמו אלא דברים שחוץ ממנו, ולכן אף ששייכים אליו (כנרמז בזה שנמצאים תוך הכלי חרס), מ"מ, אין קדושת נשמתו מאירה בהם כ"כ, ולכן גזרו חכמים שאינם ניצולים מטומאת האהל;

משא"כ אדם הנמצא תוך כלי חרס — דאדם (מלשון "אדמה לעליון"³⁵) קאי על נשמת האדם — אינו בכלל גזירה זו, כי הנשמה עצמה, להיותה בתוך "כלי חרס" ש"צמיד פתיל עליו" (היינו שהגוף בטל אלי' בשלימות), אין חשש שטומאת עוה"ז תיגע בה ח"ו; וכן לא גזרו על אוכלין ומשקין שבתוך כלי חרס, כי הם נעשים דם ובשר כבשרו ומתייחדים עם גופו, וכיון שגופו הוא בדרגת "כלי חרס", לכן גם האוכלים ומשקין שנעשים חלק מגופו ניצולים מטומאת עוה"ז.

ויש לומר, שביאור זה מתאים גם עם הטעם ע"ד הנגלה לגזירה זו³⁶ — מפני חשש כלים של ע"ה, כלומר, בשאר כלים יש חשש שיתערבו עם "עם הארץ", ארציות וחומריות העולם, משא"כ באוכלין ומשקין (שנעשה דם ובשר כבשרו), כי אין תלמיד חכם משתמש כלל עם אוכלים ומשקים של ע"ה.

ויש להוסיף — ע"ד הדרוש והרמז — דגם הטעם ע"ד הנגלה שלא גזרו באדם, "מפני שהוא דבר שאינו מצוי", רומז לטעם הפנימי הנ"ל, כי אדם כזה שעבודתו בבירור וזיכוך גופו היא בשלימות, עד שהוא בדרגת "כלי חרס" ש"צמיד פתיל עליו", הוא "דבר שאינו מצוי" ב(גדרי ה)עולם.

ה. והנה אע"פ שיש שני סוגי כלים המצילים על הטומאה בצמיד פתיל כנ"ל (כלים שאינם מקבלים טומאה וכלי חרס), מ"מ מדייק הרמב"ם (ע"פ לשון הספרי³⁷), שמקור ההלכה שצמיד פתיל מציל מן הטומאה באהל המת נאמר לכתחילה בכלי חרס דוקא, ובלשונו "מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרש בלבד", אלא שמזה למדו ק"ו לכל הכלים שאינם מקבלים טומאה³⁸.