75

בנשמתם"). ולכן אין טומאת עוה"ז פוגעת בו, דכיון שנמצא ב"כלי" שאינו בגדר טומאה (שהרי אין גופו "כלי" המגביל גילוי אור נשמתו), ה"ז כאילו שאינו נמצא "באהל המת" (מקום הטומאה).

משא"כ באופן הב', הרי הגוף הוא בגדר "כלי" המגביל את גילוי אור הנשמה [שלכן כלי חרס הוא כלי שיכול לקבל טומאה (עכ"פ מאוירו), כיון שהכלי פועל הגבלה באור הנשמה]; אלא דכאשר האדם עובד עבודתו עם הגוף (כלי) עצמו, לבררו ולזככו, עד לזיכוך בשלימות²⁸, שאין להגוף שום מציאות לעצמו, וכל ענינו של הגוף הוא אך ורק לגלות אור נשמתו, אזי ניצל מטומאה שבאהל המת.

— ובשני אופנים אלו אמרה תורה, דאימתי יכול הכלי (הגוף) להציל מטומאה של אהל המת, רק כאשר "צמיד פתיל עליו", שהוא שקוע כל כולו בעבודה זו [אם להגבי' את עצמו למעלה ממדידות והגבלות גופו, עד שגופו אינו בגדר "כלי"; או העבודה דבירור וזיכוך הגוף עצמו, עד שהוא בגדר "חרס", ואנכי עפר ואפר, בטל בתכלית אל הנשמה], משא"כ אם יש "פתח" לאויר העולם, אזי לא ניצל מטומאת אהל המת.

ובדרך זו יש לבאר הטעם הפנימי לחילוק נוסף שמצינו בין כל הכלים המצילין לכלי חרס — ד"כל³¹ הכלים המצילין בצמיד פתיל אם היו בהן טפח על טפח על רום טפח וכפאן על פיהם על הארץ אע"פ שלא מירח בצמיד פתיל מן הצדדין הרי אלו מצילין כל מה שתחתיהן עד התהום מפני שהם כאוהל והאוהל מציל אא"כ הי' הכלי כלי חרש שאין אהלי כלי חרש מצילין"³²:

בשאר כלים שאינם בגדר טומאה (ובעבודה רוחנית — היינו גוף שאינו מסתיר על אור הנשמה ואינו נותן מקום לטומאת עוה"ז כו'), שייך לומר דכשכפאם על פיהם ועשאם אוהל בפני עצמו, שוב נחשב שאינם באהל המת (דגם זה מספיק לבטל ה"פתח" לאויר העולם, ואין שום שייכות בין הגוף לטומאת עוה"ז שסביבו).

משא"כ בכלי חרס³³, כיון שענין הטומאה אינו מושלל מהם (ובעבודה רוחנית — היינו גוף שאינו מושלל מטומאת עוה"ז) — והא ד"צמיד פתיל" מציל מן הטומאה, הוא רק מפני שחוצץ בפועל בפני הטומאה ואינו מניח את הטומאה להתפשט תוך הכלי — לכן, לא מועילה סתם כפיית הכלי על פיו כדי לחצוץ בפני טומאת אהל המת, אלא צ"ל הפסק חזק, "צמיד פתיל", שרק אז נחשב שאין "פתח" לאויר העולם שסביבו.

ד. וזהו גם הרמז בהחילוק בין כלים שאינם מקבלים טומאה וכלי חרס, שבכלי חרס גזרו חכמים שלא יצילו על כלי שטף או בגדים שבתוכם, משא"כ בכלים שאינם מקבלים טומאה שלא גזרו גזירה זו:

באופן הא', שאין לו שייכות לעבודת