74

אפשרי שטומאת עוה"ז תפגום בקדושתה, וזקוק לענין של שמירה ("הצלה") מטומאה זו.

ובכללות, הדביקות של הנשמה בהקב"ה בהיותה למטה בעוה"ז היא ע"י עסק התורה ומצות, "ראה²⁵ נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו' ובחרת בחיים"²⁶. אלא שזוהי שמירה והצלה בעת עסקו בתומ"צ, משא"כ בעתים שעוסק בצרכי גופו ופרנסתו כו', זקוק אז לשמירה נוספת מטומאת עוה"ז. ושמירה והצלה זו היא כאשר משנה מהותו של הגוף, עד שבא לידי מצב שהוא משומר לגמרי מטומאת עוה"ז.

וזהו הרמז בפרטי ההלכות ע"ד האופנים השונים שכלים מצילים מטומאה באהל המת, שהם "עצות. . מגדול העצה" איך אפשר לו לאדם להציל את עצמו מטומאת עולם הזה ("אהל המת"), ויש בזה דרכים שונות:

ה"כלי" הוא גוף האדם, שבו מתלבשת הנשמה, וסתם כלי מקבל טומאה באהל המת, כלומר, הגוף מצ"ע מתפעל מסביבתו, ובמילא מתפשטת הטומאה גם בנשמת האדם ופוגעת בקדושתה. אבל יש אופנים שה"כלי", הוא הגוף, יכול להציל מטומאת האהל, ובכללות — ב' אופנים בדבר:

אופן א' — כאשר הכלי אינו מקבל טומאה, שהוא כלי כזה "שאינו חשוב כלי לענין טומאה"²⁷. וענינו ברוחניות, כאשר עיקר עבודת האדם היא עבודת הנשמה, שאור הנשמה מאיר אצלו באופן גלוי, והגוף לא זו בלבד שאינו מסתיר על אור הנשמה, אלא עוד זאת, שאפילו אינו מגביל אותו (כל כך), ולכן אין עליו דין "כלי" (בנוגע לדיני טומאה), כיון שגוף זה אינו מגביל את אור הנשמה²⁸.

ואופן שני — כאשר הכלי הוא כלי חרס הנעשה מעפר. וענינו בעבודה הוא ענין הביטול ("ואנכי עפר ואפר"²⁹, "ונפשי כעפר לכל תהי'"³⁰), שהגוף אין לו מציאות (בפני עצמו), אלא הוא בטל בתכלית להנשמה, באופן שקדושת הנשמה חודרת תוך כל פרטי הגוף ובמילא אין נתינת מקום לאיזה ענין של טומאה, היפך החיים והקדושה של הנשמה.

זאת אומרת: באופן הא', הרי מלכתחילה אין כאן הגבלה מצד הגוף, וכל העבודה היא עבודת הנשמה ("עובדי ה'