73

ונמצא, שיש בהלכה זו דהצלה מטומאת אהל ע"י "צמיד פתיל" ג' חלוקות:

א) כלים שאינם מקבלים טומאה מצילין בצמיד פתיל על כל מה שבתוכם גם מדברי סופרים.

ב) כלי חרס המוקף בצמיד פתיל, שמציל על אוכלין ומשקין, וכן מציל על אדם שנתון בתוך החבית, אבל מדברי סופרים אינו מציל על כלי שטף ובגדים.

ג) אדם שבעלי' וקדרה על פי הארובה — שאז אין הכלי חרס מציל על האדם שבעלי' זו.

ב. והנה ידוע¹² שמכל הלכה שבתורה יש ללמוד הוראות בעבודת השם, היינו, שנוסף על הפירוש הפשוט שבכל הלכה (שהוא העיקר), יש בכל הלכה גם פירוש בעבודה רוחנית, שהוראה זו שייכת לכאו"א, ובלשון הרמב"ם¹³ "רוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים", וכמ"ש¹⁴ "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה'"¹⁵, שתכלית "כל החוקים האלה" היא שיבוא על ידם "ליראה את ה'", ולפיכך יש ללמוד מכל הלכה הוראה בענין של יראת שמים.

ועד"ז בעניננו, שג' ענינים אלו בשייכות להצלה מטומאה באהל המת יש דוגמתם בעבודת האדם לקונו.

ג. ביאור הענין:

ענין ה"חיים" ברוחניות ובעבודת האדם פירושו וענינו הדביקות בה', כמ"ש¹⁶ "ואתם הדבקים בה"א חיים כולכם היום", שהקב"ה נקרא חיים¹⁷, ויתירה מזו — הוא מקור החיים, "מחי' החיים"¹⁸. ולכן נק' בני ישראל "חיים"¹⁹, להיותם דבוקים בהקב"ה, שהרי נשמתם היא "חלק אלקה ממעל ממש"²⁰, וכמאמר²¹ "חבוקה ודבוקה בך".

ומכאן, שהעדר הדביקות באלקות ח"ו ה"ז ענין של "מיתה", היפך החיים. ולפי זה י"ל, דענין "אהל המת" ברוחניות קאי על כללות עולם הזה (לפני בירורו), הנקרא בשם "עולם הקליפות וסטרא אחרא"²² (כי עולם הזה "הוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש"²³), והרי קליפה "היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו"²⁴.

ונמצא, שירידת נשמת האדם לעולם הזה היא בדוגמת אדם הנמצא באהל המת.

והנה אף שהנשמה מצד עצמה, להיותה נשמה טהורה דבוקה בה', ה"ה "חיים" שאין "טומאת מת" של עוה"ז יכולה לפגוע בה, מ"מ, על ידי התלבשות הנשמה בגוף גשמי, שבזה נעשה קשר בין הנשמה והעולם שמחוצה לה,