72

שיחה א

א. כתב הרמב"ם¹: "מנין לצמיד פתיל שמציל באהל המת שנאמר² וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ומפי השמועה³ למדו שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרש בלבד, כלי⁴ שאינו מטמא אלא דרך פתחו, לפיכך אם הי' פתחו סתום ומוקף צמיד פתיל הציל על כל שבתוכו, קל וחומר⁵ לכל הכלים שאין מקבלין טומאה שיצילו בצמיד פתיל (והם⁶ — כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה וכלי עצמות הדג ועורו עצמות העוף וכלי עץ הבאה במדה ונסרים של עץ שהן פשוטין ואינן כלים וגולמי כלי מתכות)".

ובהמשך הדברים (ב' פרקים לאח"ז) כתב⁷: "כל הכלים המצילים בצמיד פתיל מצילין על כל מה שבתוכן בין אוכלין בין משקין בין בגדים וכלי שטף זהו דין תורה; אבל מדברי סופרים שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס אחרים שיהיו בתוכו, אבל אם היו בתוך כלי חרס המוקף כלי שטף או בגדים הרי אלו טמאים⁸. ומפני מה אמרו שלא יציל על הכל כשאר כלים המצילין, מפני ששאר הכלים המצילין אין מקבלין טומאה וכלי חרס מקבלין טומאה וכלי טמא אינו חוצץ, וכל כלי עם הארץ בחזקת טומאה כו', גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו"⁹.

וממשיך הרמב"ם¹⁰ "אדם שהי' נתון בתוך החבית ומוקפת צמיד פתיל טהור כו' ויראה לי שזה שלא גזרו על כלי חרס שלא יציל על האדם מפני שהוא דבר שאינו מצוי וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו".

ולהלן¹¹ ממשיך "ארובה [היינו חלון] שבין בית לעלי' וטומאה בבית וקדרה [של חרס] נתונה על פי הארובה. . כל שבעלי' מאוכלין ומשקין וכלי חרס טהור, אבל אדם וכלי שטף שבעלי' טמאים, שאין כלי חרס חוצץ אלא על האוכלין ועל המשקין וכלי חרס וכל שבעלי' טהור כאילו הוא תחת צמיד פתיל בכלי חרס וטמאו האדם שבעלי' זו מפני שהוא דבר המצוי".