52

ההבאה), וסיוע לדבר עבירה דוחה קיום שליחותו של משה. ואולי אין זו דחי', אלא שזה היתה כוונת משה, שלא יקחו פירות באופן של מסייע לדבר עבירה, ואדרבא זה מבטל מכוון השליחות.

ו. ויש לומר לימוד בעבודת האדם מפרש"י זה:

ידוע²⁸, שעיקר טעות המרגלים היתה בזה שרצו לעבוד עבודתם בעיקר במחשבה וגם בדיבור (לימוד התורה וכוונת המצוות) ולא רצו לרדת לעולם המעשה ולקיים מצות מעשיות התלויות בארץ. וכיון שכן, עלול אדם לטעות בצד השני ולחשוב שכיון שהמעשה הוא העיקר²⁹ הרי אין נוגע כ"כ כוונת הלב ומחשבת המוח.

ועל כך מלמדנו רש"י, שכוונתם הנסתרת "להוציא דבה" גרמה הפיכת קיום ציווי משה לענין של עבירה ולשון הרע.

ומרובה מדה טובה, דמכאן נלמד עד היכן נוגע מעלת כוונה טובה ומחשבה רצוי' במעשה המצוות. וכמאמר מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה³⁰, שפעולת הנשמה בגוף אינה בדבר צדדי או פרטי, אלא הנשמה משנה את מציאות הגוף מהיפך החיים לחיים. וכן בכוונת המצוה, שהכוונה נותנת חיים בהמצוה.

ועיקר דבר זה הוא ע"י לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, שבה יש מעין גילוי טעמי תורה דלעתיד כנודע.

וי"ל שעד"ז הוא החיוב להאמין במשיח ולחכות לביאתו³¹, שצ"ל³² בפנימיות ואמיתיות, מעומק הלב,

וזה³³ ימהר ויחיש הגאולה האמתית וקיום היעוד³⁴ "ונתתי לכם לב בשר", במהרה בימינו ממש.

(משיחת מוצש"ק פ' שלח תשל"ח)