43

עד שפשוט בשכל אצלו (ולא רק "אפשר") שאם היו לו להשני מדות ותכונות אלו שהקב"ה נתנם לו הי' בודאי למעלה יותר ממנו.

ג) למעלה מכל זה ישנה ענוה הגורמת שישפיל את עצמו ולירד ולהתעסק גם עם זה שברור אצלו שהוא הירוד והשפל ביותר²⁶, ולהעיר ממרז"ל²⁷ במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דענותנותו היא בזה שמשפיל עצמו ויורד²⁸ להיות נקרא הגדול, "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו"²⁹, להוות עולמות ונבראים, שהוא השפלה וירידה עצומה כלפי הקב"ה, שיורד להוות עולמות (כדאיתא בזהר³⁰ לאו אורחא דמלכא לאישתעי במילי דהדיוטא). וכן בעניננו הוא מילי דהדיוטא לגבי אדם סתם, והוא בכלל.

ד. והנה כיון שענוה גורמת להשראת השכינה ורוה"ק (כנ"ל), מובן, שבהתאם לג' האופנים הנ"ל בענוה, חלוקים גם בשייכותם להשראת השכינה.

והביאור בזה:

הצורך בביטול וענוה הוא לא רק בשייכות לנבואה ורוה"ק, אלא בשביל כל מדריגה של "השראת השכינה", ע"ד מרז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא³¹, ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי'³², שבכל זה אמרינן ש"אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'"³³, וי"ל שזוהי הדרגא הא' הנ"ל שבענוה, שהיא תנאי והקדמה מוכרחת להשראת השכינה, ובלי זה אי אפשר להיות השראת השכינה על האדם כלל [ובענין זה הענוה היא כמו שאר התנאים דגבור עשיר וחכם, שכולם הם רק תנאים והקדמה שבלי זה אי אפשר שתהי' השראת השכינה].

למעלה מזה הוא מה ש"ענוה מביאה לרוה"ק" (ולא רק תנאי צדדי), שהדיוק בזה הוא "רוח הקודש" דוקא, שהיא דרגא נעלית יותר מהשראת השכינה (סתם)³⁴, וע"ז נאמר "ענוה מביאה לרוה"ק", דכאשר הוא עניו ובטל באמת (כמדריגה הב' שבענוה), ה"ז מביא לרוה"ק, ודרגא זו היא באדם שיש אצלו כל הדרגות דזריזות פרישות יראת חטא וקדושה כו' (המנויות בברייתא שם).

אבל גם זו היא דרגת ענוה של האדם, אבל דרגא הג' הנ"ל של ענוה וביטול, היא לא רק זה שאינו מרגיש גבהות בעצמו, ויתירה מזה שהוא שפל רוח בפני כל אדם, אלא שיורד ומשפיל א"ע להתעסק גם עם אנשים פחותי הערך, ובזה אין הענוה והשראת השכינה ב' דברים, אלא היינו הך, כי זה שאיש