22

ים, (ג) היא מצוה פרטית ככל המצוות³⁴ (וזה שאינה נמנית במנין המצוות הוא מפני שנמנה חלק הדיבור שבה ולא ענין התשובה שבלב) — יש להם מקום ע"פ תוכן הרוחני שבמצות תשובה.

ג. ויובן זה בהקדם ביאור מרז"ל שרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם כנגד רמ"ח אברים³⁵ ושס"ה גידים³⁶. וידוע, דכשם שהגוף מתחלק לרמ"ח אברים ושס"ה גידים, כך יש כנגדם "תרי"ג מיני כחות וחיות"³⁷ בנשמה. וכאשר האדם הוא שלם בשמירת כל התרי"ג מצות (שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים), אז הוא "תמים ושלם בכל אברי הנפש. . משא"כ אם חיסר מצוה א' או פגם בה הרי נעשה מחוסר אבר"³⁸.

וזהו ענינה של מצות תשובה, ש"היא³⁸ במדריגה עליונה יותר מכל המצות", שלכן בכחה "למלאות הפגם והחסרון" שנעשה באברי (וחיות) הנשמה. והיינו, לפי שע"י התשובה מעומקא דלבא מגיעים לעצם הנפש, שהוא מקור החיות של אברי הנשמה [ושם מעיקרא לא מגיע פגם של חטאים, ובלשון אדה"ז³⁹ ד"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"], ולכן נמשך משם חיות חדש להאבר הפגום, למלאות הפגם והחסרון⁴⁰.

ועפ"ז מובן טעם השיטה שמצות תשובה היא מהציוויים הכוללים ואינה נמנית במנין המצוות, כי הטעם שציוויים כוללים לא נמנו במנין המצוות הוא לפי שבמנין המצוות נמנו רק מצוות שהם כנגד אברים פרטיים של הנשמה, ולא ציוויים הכוללים כל המצוות כולן. וע"ד ביאור אדמו"ר הזקן⁴¹, בהחילוק בין תורה ומצות, דמצות נקראות "אברים", ואילו התורה, שהיא המקור של כל המצות, "היא בחי' הדם הממשיך חיות לכל האברין בשוה בכללותן"⁴². וכן הוא בנוגע למצות התשובה, ש"היא במדריגה עליונה יותר מכל המצות", כי ענינה להמשיך חיות חדש ב"אבר" הנפגם, הרי אינה במנין המצות (שכנגד אברי הנפש) אלא למעלה מהם (והיא שייכת ל"דם" וחיות הנפש).

והטעם שרק מצות התשובה לא נמנית במנין המצוות (אבל מצות וידוי היא במנין המצות) — יש לומר, כי כח התשובה למלאות הפגם באברי הנשמה, הוא