19

היא עזיבת החטא בלבד. . דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במ"ע הן במל"ת". ונמצא, שאין התשובה אלא ענין של קבלת מצות (שמקבל עליו לקיים תרי"ג מצות), וא"כ היא מ"הציוויים הכוללים", כי אין בה חידוש ו"מעשה מיוחד" שאינו נכלל בקיום שאר המצוות, ובלשון הרמב"ם¹⁰ "לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".

ולכן מנה הרמב"ם רק מצות וידוי במנין המצות, כי וידוי (דהיינו החיוב לבטא בשפתיו גמירת הלב לעזוב כו'¹¹) הוא "מעשה מיוחד" שאינו נכלל בשאר מצות התורה.

ג) בקרית ספר¹² מעתיק לשון הרמב"ם בכותרת להל' תשובה (שגם הן נכתבו ע"י הרמב"ם¹³) "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", ומפרש: "התשובה והוידוי מצוה אחד¹⁴ היא שאין וידוי בלי תשובה כי מי שמתודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו (כהובא ברמב"ם בהל' תשובה פ"ב¹⁵) והוידוי הוא גמר התשובה".

ביאור דבריו: תשובה ווידוי הם שני חלקים של מצוה אחת — תשובה היא חלק המחשבה שבה, הגמירה בלב לעזוב ("שלא יעשהו עוד"¹⁶), ווידוי הוא חלק הדיבור, בלשון הרמב"ם⁸ ש"צריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", היינו לבטא בשפתיו מה שנגמר בלבו. ועפ"ז מובן, שמצות וידוי כוללת החובה לשוב¹⁷, שהרי בלי התשובה בלב אין תוכן לוידוי.

[ועפ"ז מובן הטעם שהביא הרמב"ם¹⁵ דוגמא ל"מתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב — הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ", דלכאורה, מהו הצורך בדוגמא זו, והול"ל סתם שוידוי בלי עזיבת החטא אינו מועיל.

אלא שדוגמא זו מבארת גדר התשובה: כשם ש"טובל ושרץ בידו" אין כאן ענין צדדי הגורם שהטבילה לא תועיל (כמו חציצה¹⁸, או מחוסר זמן וכיו"ב, שהם תנאים צדדיים שהטבילה זקוקה להם¹⁹), אלא זהו היפך ענין הטבילה,