9

עות יהי' באחד בשבת, ויהי' מאחד בשבת של ט"ז (בניסן) שהתחילו לספור עד אחד בשבת של חג השבועות ז' שבתות תמימות" (שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת, כימי בראשית).

ג) "תמימות" קאי על זמן שביהמ"ק קיים. כדאיתא במדרש: "תני¹⁵ רבי חייא שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום". ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", היינו בזמן שביהמ"ק קיים¹⁶, ומקריבין העומר ושתי הלחם, ורק אז ספה"ע היא באופן של "תמימות".

וטעם הדבר, כי מצות ספה"ע תלוי' בהקרבת העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת¹⁷ (כמ"ש¹⁸ "וספרתם לכם גו' מיום הביאכם את עומר התנופה גו' עד ממחרת השבת השביעית גו' והקרבתם גו' לחם תנופה שתים גו'"), לכן, קיומה בשלימות ("אימתי הן תמימות") אינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים, משא"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים, ואין הקרבת העומר ושתי הלחם, אין קיום מצות ספה"ע בשלימותה, ויתירה מזה, לכו"כ דעות קיומה בזמן הזה אינו אלא תקנת חכמים, "זכר למקדש"¹⁹.

ב. והנה ג' פירושים אלה ב"תמימות תהיינה" הם ג' אופנים שונים בגדר "תמימות":

א) תמימות במנינם — שה"תמימות" היא במעשה הספירה, שפעולת האדם בספירת ה"שבע שבתות" (מ"ט ימים) היא בשלימות מבלי להחסיר יום אחד;

ב) תמימות כימי בראשית — שגדר ה"תמימות" הוא בשבתות (שבועות) עצמן, שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת, כימי בראשית (דבר שאינו תלוי בספירת האדם);

ג) תמימות בזמן שביהמ"ק קיים — שגדר ה"תמימות" אינו שייך להספירה דהשבועות כשלעצמה (כבתמימות במנינם), וכ"ש וק"ו שאינו שייך להשבועות עצמם (כבתמימות כימי בראשית), אלא להספירה לעומר דוקא.

ויש לומר, שהם ג' דרגות ב"תמימות", זו למעלה מזו:

א) "תמימות" לעיכובא — תמימות במנינם — שצ"ל וישנו בכל שנה. ב) שלי