4

ר"ח) הם ימי קבלת התורה, הרי כל יום ויום הוא יום שבו נפעל ענין אחר בקבלת התורה, שביום השלישי היתה קבלת התורה בענין זה שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", וביום הרביעי היתה קבלת התורה ע"י מצות הגבלה, וביום החמישי היתה הקבלה ע"י מצות פרישה, כלומר — שבכל יום היתה "קבלה חדשה" ממשה, וכן מצד משה רבינו — שבכל יום היתה התעסקות אחרת של משה "בענין קבלת התורה"³¹.

ד. ויש לומר, ששלשת ענינים אלה שבקבלת התורה — שנעשו ממלכת כהנים, ההגבלה והזהירות מלעלות בהר, והפרישה מנשותיהם — הם כנגד שלשה ענינים דוגמתם שישנם במתן תורה:

ענינו של מתן תורה לפי פשוטו הוא — ירידת השכינה למטה, גילוי שכינה. ומטרת מתן תורה היא — כדברי הרמב"ם³² — "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", וכבר נתבאר במ"א³³, שה"שלום" הנעשה בעולם על ידי התורה, אינו (רק) שלום בין הבריות, אלא השלום בין אלקות כביכול ועולם, כמרז"ל³⁴ שישראל נקראים "שולמית" על שם "שעשתה שלום ביני ובין עולמי" ע"י קבלתם את התורה.

והנה בענין השלום ישנן שתי תנועות³⁵ — שלילת המחלוקת ופעולה של אחדות וחיבור. וכן הוא גם ב"שלום" (הנעשה ע"י התורה) "ביני ובין עולמי", שנעשה ע"י (א) שלילת ענינים המנגדים לאלקות, שבכללות זהו ע"י מצות לא תעשה, (ב) עשיית דברים כרצון הבורא, דהיינו מצות עשה³⁶.

וכנגד זה הם ג' הענינים שבקבלת התורה:

תוכן ענין מצות הגבלה היא — לא להיות פרוש ומובדל לגמרי מן העולם באופן שיבוא לידי כלות הנפש, ע"ד נדב ואביהוא ש"בקרבתם לפני ה' וימותו"³⁷, כי כוונת התורה היא כמ"ש³⁸ "לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה", לעשות את העולם שיהי' כפי הוראת התורה, דירה לו ית' בתחתונים³⁹, וזהו בפנימיות "השמרו לכם עלות בהר וגו'", אלא צ"ל העשי', לעשות את העולם שיהי' כפי הוראת התורה (ע"ד מצות עשה).

ולאידך, כיון שעוסק בעניני העולם צריך להיות הזהירות להיפך, שלא לה