77

תכונות אלו, (א) הציווי הוא על ההנהגה באופן של רחמים, דגם במצב כזה שאין לב האדם מסוגל להתעורר ברגש של רחמים בענין זה, מ"מ עליו להתנהג "בחוקים ומשפטים צדיקים" של התורה, (ב) וברחמים אלה — אין מדה וגבול.

וזהו גם הטעם שהרמב"ם מוסיף "וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו", להדגיש, שזהו תוכן "טובת התורה" שהקב"ה השפיע לנו, לא רק להתנהג ברחמים וחסד המחוייב ע"פ טבע בני אדם (אפילו טבע של איש ישראל), אלא להדמות למדותיו ית' "כפי היכולת"⁴³, למעלה מגדר אנושי.

ומצד זה מקדים האדם מזון בהמתו גם לסעודת עצמו, וכן רחמיו על עבדו הם באופן של כבוד ביותר (היפך ענין העבדות), רחמים למעלה ממדידה,

וע"י רחמים כאלו, הרי — "כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך", רחמי הקב"ה, ורחמים רבים דוקא.

ו. והנה ידוע מחז"ל עה"פ⁴⁴ "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", ד"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור", שמזה מובן גם בנדו"ד, שהקב"ה מקיים כביכול גם הלכה זו שברמב"ם ע"ד הנהגת אדון עם עבדו הכנעני.

והענין בזה:

מבואר בכמה מקומות⁴⁵, שג' סוגי עבד, עבד כנעני עבד עברי ואמה עברי', מרמזים לג' מדריגות ואופנים בעבודת בני ישראל, שהם "עבדי ה'"⁴⁶; ועבד כנעני, שעליו אמרו חז"ל⁴⁷ "עבדא בהפקרא ניחא לי'", היינו מי שאין לו רגש בלב להתעוררות בעבודת ה' ועבודתו היא רק בדרך כפי' וקבלת עול.

ובעבד זה, הרי שורת הדין נותנת שמותר להעבידו בפרך כדי לשבור את חומריות העבד (שממנה בא לרצות בהפקרות כו'); וזהו שמשמיענו הרמב"ם, שמצד "מדת חסידות ודרכי חכמה" דלמעלה, הרי לא זו בלבד שאין מעבידו בפרך ח"ו, אלא אדרבה, מתנהג עמו מתוך רחמים וצדק, להאכילו ולהשקותו "מכל מאכל ומכל משתה. . מכל תבשיל ותבשיל", שמובן שזה כולל לא רק דברים המוכרחים, אלא גם ענינים של תענוג⁴⁸ (כמו האדון בנוגע לעצמו, שאינו מסתפק בהכרחיות אלא יש לו מעדנים לשם תענוג),

ועוד זאת — שעוד מקדים מזון עבדו לסעודת עצמו, כלומר, עוד לפני שהקב"ה מתענג מעבודתם של ישראל, הנק' "קרבני לחמי לאשי"⁴⁹ (שבמובן