50

ובזה יומתק המשך דברי הרמב"ם בהלכה זו: "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא¹⁷ והצילנו מלמשש בחשך כו'" — שכותב כאן לימוד כללי בענין כבוד המצות. דאע"פ שזוהי דרכו של הרמב"ם, לסיים כל ספר מספרי הי"ד בדברי מוסר וכיו"ב וענין כללי בעבודת השם — הרי מובן, שיש קשר בין הלימוד ודברי המוסר לתוכן המצוה המסויימת¹⁸ שבספר, וכן בנדו"ד, דזה שבחר הרמב"ם לכתוב לימוד כללי בענין כבודן של מצות בהמשך לדין זה דכיסוי הדם, הוא לפי שחז"ל הדגישו ש"אבוהון דכולהו — דם", שממצות כיסוי הדם למדים האיסור דביזוי מצוה (כבודן של מצות) בכל המצות כולן.

ויש לעיין בטעם הדבר, מדוע נתפרש בתורה איסור ביזוי מצוות דוקא במצוה דכיסוי הדם, וכל המצות נלמדות ממצוה זו דוקא. ומשמע מזה, שיש במצוה זו ענין מיוחד שמחמתו היא המקור לכבוד המצות כולן.

גם יש להבין בלשון הש"ס שם (אף שהיא ל' קצרה "אבוהון דכולהו דם"), דהול"ל העיקר "אבוהון דכולהו כיסוי¹⁹ הדם". ובפרט ע"פ הדגשת הגמ' שם "וכי דם קדושה יש בו", והיינו שאין מכבדים את הדם (שגם בעת הכיסוי הרי אין בו קדושה), ורק מצד שעושים בו המצוה²⁰ (ועוד יותר ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא") — וא"כ לכאורה הו"ל להדגיש "כיסוי הדם"²¹.

ב. והנה בהמשך למ"ש "שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא", מפרט הרמב"ם ג' ענינים בתועלת המצות (שנצטווינו בהן) — (א) והצילנו מלמשש בחשך, (ב) וערך אותנו²² נר ליישר המעקשים²³, (ג) ואור להורות נתיבות היושר [ומסיים "וכן הוא אומר²⁴ נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי"].

ומובן בפשטות, שאין זה ליופי המליצה, אלא מרמז כאן לג' ענינים שונים במצות השם.

ויש לבאר זה:

עניני העולם נחלקים לג' סוגים²⁵: א)