25

ובהסברת הדבר י"ל, דכאשר "ישראל נאספים למקום אחד" מתבטלת מציאות היחיד ויש כאן רק מציאות הציבור, ואין דנים כל יחיד ויחיד בפ"ע אלא דנים את הציבור (ו(דין) היחיד נגרר אחרי הציבור). וזהו הפירוש ש"הכתוב עשאן כולן חברים", דכאשר כל ישראל נאספים יחד, חל על הציבור כולו גדר דחבר, שהציבור דישראל הם בגדר "חברים".

וזהו שכתב הרמב"ם "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה היא חשובה, שכל ישראל חברים הן ברגלים", דחל על הציבור ("כל ישראל") גדר דחבר.

ועפ"ז יש לומר שזוהי גם כוונת הרמב"ם בדבריו "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל": אין כוונתו שכל יחיד ויחיד בודאי טיהר עצמו מכל טומאתו מכל וכל, אלא עיקר כוונתו "שהכל — הציבור כולו — מטהרין עצמן"⁴⁷ [ולכן שינה מלשונו לעיל גבי דין נאמנות ע"ה על התרומה בשעת הגיתות והבדים — "מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן", וכתב "שהכל", כי שם כוונתו שכל העם, כל יחיד ויחיד מטהר עצמו וכליו, משא"כ כאן]; וטהרה זו היא בשייכות לעלי' לרגל — "ועולים לרגל" — היינו שנאספים למקום אחד⁴⁸ ולכן הם ציבור אחד שחל עליו גדר ודין "חבר".

ועפ"ז מובן הטעם שאחר הרגל טמא למפרע, כי זה שע"ה יש לו דין חבר בעת הרגל הוא רק להיותו אחד מן הציבור, שמצד הגדר דחבר שחל על כללות הציבור חל גם עליו דין חבר (וי"ל שזהו ע"ד הדין דטומאה דחוי' בציבור), אבל אחרי הרגל, כשבטל גדר חבר שהי' חל על הציבור, שוב דנים כל יחיד בפ"ע ומה שנגע ברגל טמא למפרע.

ו. ויש לבאר זה ע"ד הרמז והמוסר, ע"פ מ"ש⁴⁹ "השוכן אתם בתוך טומאתם", "אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם"⁵⁰ — דכאשר ישראל נאספים יחד, עד שמתאחדים יחד ונעשים מציאות אחת של ציבור, אזי הקב"ה נמצא עמהם, ועוד