9

ע"כ ראוי הוא עכ"פ לזכרון מיוחד בקריאת שם דיום שבת הגדול].

ועד"ז הוא גם לפי פירוש הטור, שכל ייחודו של שבת הגדול הוא רק בקריאת שם לחוד, וכנ"ל, כי לפי"ד אין ענינו של שבת הגדול זכרון על הצלת ישראל, אלא זכרון הנס שבנ"י היו יכולים לקיים את מצות השם בלי מניעות ועיכובים.

ג. והנה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן¹⁴ מביא תיאור ה"נס גדול" בעוד אופן (ע"פ מ"ש התוס' במס' שבת¹⁵), וז"ל: "כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים¹⁶, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם וז"ש¹⁷ למכה מצרים בבכוריהם".

וצ"ב, שהרי לפי תיאור זה אין די באר מה היתה התועלת והגדלות שבנס זה — שהרי אינו מקשר את הנס עם הצלת בנ"י (מאחר שלא הובאו דברי בנ"י שעומדים לשחוט את אלקיהם ושבגלל זה רצו בכורי מצרים לנקום מהם כו' וניצלו) — ולפום ריהטא אין זה אלא דברי ריבות ומלחמה שבין המצריים לבכוריהם.

לכאורה הי' אפשר לבאר דברי אדה"ז, ע"ד הנ"ל בביאור דברי הטור, שעיקר הנס בנדו"ד הוא האפשריות של קיום ציווי ה', והוא ע"פ פסק הרמב"ם¹⁸ "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח", דמזה מובן שחלק מתפקידם של בנ"י לפעול על ב"נ שיעשו פעולות שנצטוו עליהם מהשם (ועד שנצטוו להרוג "עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ"¹⁹). ועפ"ז י"ל גם בנדו"ד, שהנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", מה ש"הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל (ויקיימו את ציווי הקב"ה "שלח את עמי"²⁰) ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" — הו"ע הנוגע לישראל. כלומר, זה שבנ"י אמרו²¹ לבכורי מצרים "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים" יש בו משום השתדלות לכוף אותם (עכ"פ בדברים) לקיים ציווי השם "שלח את עמי".

אבל אין זה מספיק, כי נוסף ע"ז שדבר זה שצוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם, נתחדש בשעת מ"ת²², עדיין צלה"ב: את"ל שלפי דעת אדה"ז עיקר הנס הוא האפשריות לקיים ציווי ה', א"כ ודאי שהו"ל להביא (תחילה) את דברי הטור, שבהם מבואר