8

ונ"ל, שבלשון זו כוונת הטור להדגיש, דמה שקורין שבת זו שבת הגדול אינו בגלל ההצלה הנסית של בנ"י, אלא משום שהמצריים לא היו יכולים למנוע את ישראל מלקיים מצותם — דכאשר בנ"י עמדו בתוקף ובמסירת נפש לקיים מצות הקב"ה מבלי להתחשב בהסכנה שבדבר ועד שאמרו להמצריים בפירוש שלקיחת השה היא כדי "לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו", הרי זה גופא פעל שנעשה "נס גדול", דאע"פ שהיו שיניהם של מצרים קהות על ששוחטין את אלקיהם מ"מ "לא היו רשאים לומר להם דבר".

והטעם שהטור נקט רק פרט זה בהנס, ולא כפי שהובא ברבותינו בעה"ת (ורוב הראשונים והפוסקים) שהנס הי' מה שניצולו כו'⁶, יש לומר, שזהו מפני שנס ההצלה נכלל בכללות הנסים והנפלאות דיציאת וגאולת מצרים — "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטוי' וגו' ובאותות ובמופתים"⁷; וכמו שלא קבעו (לדוגמא) זכרון מיוחד על העשר מכות שהובאו על המצרים ועל הנסים⁸ וההצלות שנעשו בהן לבנ"י⁹ ("והפלה ה'"¹⁰, וכיו"ב¹¹), מפני שהם פרט וחלק מהנסים והנפלאות דיצי"מ, כן הוא בנדו"ד, שאין מקום לקבוע זכרון ביום מיוחד (ביום אחר, זולת ט"ו ניסן¹²) על הצלת בנ"י בקשר לק"פ ויצי"מ.

ולבעלי התוס' (וספרי רש"י הנ"ל) יש לומר, דס"ל ש"שבת הגדול" אינו ענין הקשור בדינים או מנהגים מיוחדים לזכרון הנס, אלא רק קריאת שם לבד, "קורין אותו שבת הגדול", וזה יתכן גם בנס השייך לכללות הגאולה דיצי"מ.

[וזה שדוקא הנס דשבת הגדול הוקבע בקריאת שם — י"ל לפי הנוסח שהובא בכמה פוסקים¹³ "כשראו המצרים כך חגרו איש חרבו על יריכו ויבקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והשם ברחמיו הגין עליהם", דכיון שהמדובר הוא בנס של הצלה גדולה מאד,