192

ויקהל — פקודי

א. כתב הרמב"ן בפירושו על התורה (ר"פ תרומה): "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון¹ כמו שאמר² ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת על כן הקדים הארון והכפורת בכאן (בפ' תרומה) כי הוא מוקדם במעלה כו', אבל משה הקדים בפרשת ויקהל³ את המשכן ואת אהלו ואת מכסהו וכן עשה בצלאל⁴ לפי שהוא הראוי לקדם במעשה".

ולכאורה יש לומר בביאור דבריו: לדעת הרמב"ן⁵ הי' ציווי הקב"ה למשה על עשיית המשכן (בפ' תרומה) לפני חטא העגל וציווי משה לישראל (בפ' ויקהל) הי' אחר החטא וסליחתו למחרת יוהכ"פ⁶, וכיון שכן הי' מקום לפרש דבציווי ה' למשה הקדים הארון והכפורת כי לפני חטא העגל הי' עיקר המכוון בבנין המשכן לצורך השראת השכינה, והו"ע הארון והכפורת, אבל אח"כ כשחטאו בעגל⁷ הי' תוכן המשכן בשביל הכפרה על חטא העגל, שזהו בעיקר על ידי העבודה במשכן, הקרבת הקרבנות⁸, ולכן אפשר לומר שלכן בפ' ויקהל לא הקדים משה הארון והכפורת, להורות שמעתה עיקר החפץ במשכן אינו השראת השכינה אלא הכפרה על חטאים כו';

וכדי לשלול סברא זו מבאר, שטעם השינוי ש"משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן כו' וכן עשה בצלאל" הוא "לפי שהוא הראוי לקדם במעשה", שמזה מובן, שגם לאחר חטא העגל נשאר ענינו העיקרי של המשכן היותו "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".

וכן מובן מדברי הרמב"ן בריש פרשתנו (פ' ויקהל), שציווי זה "יתכן שהי' זה ביום מחרת רדתו ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות כו' הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם ובידוע שתהי' שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה כמו שאמר⁹ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולכן צוה אותם משה עתה ככל מה שנצטווה מתחלה".

אמנם לדעת הרמב"ם עיקר ענין המשכן ועיקר מצותו הוא כמ"ש בתחילת הל' בית הבחירה¹⁰ "מ"ע לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין