186

שקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני⁵², לכן הרי מגדר התורה הוא שישנם ענינים כאלו שבאו באופן של חידוש ע"י חכמי ישראל.

וב' אופנים אלו באים גם בשמיעת ד"ת מרבו: (א) תלמיד שרבו לומד עמו, (ב) השומע דבר שלא נאמר לו, דהוי כאילו נודע לו הענין מעצמו; והם שני האופנים שבגדר התורה — כמו שהיא באה במסורה מא' לשני, וכמו שהיא באה מעצמו, כיון שזה שהוא יודע ענין זה בתורה הוא לא לפי שרבו או חבירו אמר לו אלא הוא קיבל זה בלי שהדבר נמסר לו בייחוד.

ובזה תלוי הגדר דאמירת "דבר בשם אומרו": החיוב לומר דבר בשם אומרו מדגיש (כנ"ל) הענין דמסירת כל עניני התורה מדור לדור, ודבר זה הוא כאשר האומר אמרו לו בייחוד (גם כאשר אח"כ נתאמת הדבר בכלי שכלו); והאופן שאינו חייב לומר בשם אומרו (גם משום מילי דחסידותא) — כאשר שמע הדבר מבלי שהאומר ידבר אליו — בא ללמדנו גדר זה שבתורה שבא מצד ישראל המוסיפים ומחדשים בתורה (לא ע"י מסירה מדור דור).

ח. ועפ"ז יש לבאר מ"ש אאמו"ר בהמשך דבריו, שהטעם לזה שר' יוסי שאלו ממאן שמעת לה הוא, כי "ר' יוסי ביחוד מקפיד שיאמרו בשם האומרו. . אפילו אם לא לו אמר האומר רק ששמע מהאומר ע"ד שהי' בר"ח כאן שלא לר"ח אמר ר"ה אלא לרב אחא ור"ח רק שמע [ויתירה מזו ש"בדרשה זו הי' ר"ח מבין דבר מתוך דבר. . חדשם ר"ח בעצמו", כמ"ש אאמו"ר כאן⁵³] עכ"ז ג"כ צריך לומר בשם אומרו ולכן שאלו ממאן שמעת לי'".

ומבאר, כי "ר' יוסי בחינתו הוא ע"ד בחי' אסתר כי אסתר הוא בחי' מלכות וכן ר' יוסי הוא בחי' מלכות".

וביאור הדברים, כי ספירת המלכות היא סוף כל דרגין, דלית לה מגרמא כלום, ולכן בה מודגש שגם החידושים הבאים מצד ישראל הם מהקב"ה, ואדרבה מדרגא נעלית יותר⁵⁴, מצד זה שישראל וקוב"ה כולא חד.

ומטעם זה גופא בא הסיפור בנוגע לר"י שמתחלה לא אמר לו ממי שמעו, כ"א אחר שר"י שאלו ממאן שמעת לי',

[וכן בנוגע להמשנה בחולין כריתות ונדה ששנו במשנה דעת ת"ק ואח"כ דעת ר"י, שהתנא לא הזכיר שמו בתחלה וחזר והזכיר שמו, הא קמ"ל מאן ת"ק ר' יוסי],

כי מצד דרגת הגילוי כפי שנסדר ע"פ סדר השתלשלות התורה (הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה בזהר), אין כאן הענין דמסורה אלא ענינו הוא כולו מצד החידוש דישראל, ורק מצד ר' יוסי, בחי' המלכות, נרגש כמו שהוא מצד העצמות⁵⁵, דגם החידוש שמצד המקבל, הרי כח החידוש גופא הוא מהקב"ה, כנ"ל.

(משיחות ש"פ תשא תש"מ, ש"פ בלק תשמ"ג)