173

אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם¹⁰, ופליגא אדהכא" — שע"פ הנ"ל, אין כוונת התוס' שפליגי אם אכלו בפועל או רק "נראין¹¹ כאוכלין", אלא זוהי פלוגתא בהלכה¹². דהגמרא ס"ל שהוא רק שלילה, ד"אל ישנה אדם מן המנהג", ולכן מספיק הא שהמלאכים "נראין כאוכלין" כדי שלא תהי' מחלוקת¹³; משא"כ להסדר אליהו רבה הוא חיוב להתנהג כמנהג המקום, ולכן היו צריכים לאכול ולשתות ממש.

והמדרש, דס"ל (כנ"ל) שהוא חיוב ("הלך בנימוסי'"), כתב (כמו הסדא"ר) "ואכלו ושתו" (ורק ר' יוחנן פליג ואומר "נראין כאוכלין ראשון ראשון מסתלק"), שאכלו ושתו ממש. ועפ"ז מובן דיוק לשון המדרש בנוגע להעדר אכילת משה בהר — "למעלה שאין אכילה ושתי', עלה משה ונדמה להם" (ולא כלשון הגמרא "ולא אכל לחם"), כי אין מספיק רק שלא יאכל, אלא צ"ל באופן דחיוב, ש"נדמה להם".

ב. והנה מאמר רבי תנחומא שבמדרש הובא גם בב"ר¹⁴, ושם הלשון: "עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה למרום ולא אכל שנאמר¹⁵ ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אבל למטה שיש אכילה ושתי' והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין ראשון ראשון נסתלק".

הרי ששם הלשון "ולא אכל" כבגמרא (ולא "ונדמה להם" כבשמו"ר). ועוד, במדרש מסיים "וכי אוכלין היו אלא נראין כאוכלין כו'", והיינו שאין זו דיעה בפ"ע (כבשמו"ר שזוהי דעת ר' יוחנן) אלא המשך למאמר זה.

אבל לאידך גם שם הלשון "עלת לקרתא הלך בנימוסה", שהיא לשון חיוב, דלא כל' הש"ס.

ויש לומר, ששיטת הב"ר היא שיטה שלישית, כי הא ד"אזלת לקרתא הלך בנימוסי'" יש לפרש בב' אופנים: א) זהו דין בהנהגה בפועל¹⁵, שיש להתנהג כמנהג המקום, ב) שאין זה ענין של הנהגה לחוד, אלא שחלים עליו גדרי מקום זה¹⁶, שנעשה כאחד מאנשי המקום, ובמילא עליו לנהוג כמנהג המקום.

וזוהי נקודת החילוק בין השמו"ר שמדייק שמשה רבינו "נדמה להם" והב"ר שנקט רק שמשה "לא אכל": להב"ר יסוד הדין לנהוג כמנהג המקום הוא ענין של הנהגה לבד ולכן מספיק שמשה רבינו "לא אכל", ולהשמו"ר הוא דין וחיוב שמאחר שנעשה כאנשי המקום מחויב לנהוג כמנהג המקום, ולכן מדגיש ש"נדמה להם", וכדלקמן.