170

ורבא ס"ל, שלאחרי שגלו אין המקום דחוצה לארץ שולל האפשריות דאמירת הלל²⁴, והחסרון הוא מצד הגברא, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", שבכדי לומר הלל צריכים להיות "עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש", דרק מי שהוא במעלת "עבדי ה'" יכול להרגיש את ההנהגה הנסית בנס המלובש בטבע. משא"כ כאשר ישראל משועבדים לאומות העולם, אי אפשר להם להגיע להרגשה זו ובמילא אין מקום לאמירת הלל.

ה. ויש לבאר הענין בעבודת האדם:

החילוק בין ארץ ישראל וחוצה לארץ באדם עצמו הוא ההפרש בין עניני נשמתו ועניני גופו²⁵, שבנשמת האדם שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"²⁶ נרגש האור האלקי בגילוי (ע"ד הענין ד"עיני ה' אלקיך בה"), משא"כ בעניני הגוף שהוא "חוץ" להתגלות זו.

וזהו תוכן הדיעה הא' שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, דאמירת הלל היא ההילול על התגלות אלקית²⁷, וזה שייך רק מצד נשמת האדם, שהיא מרגישה התגלות זו, ולא הגוף.

ועפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) דעת רבא שאין אומרים הלל על הנס דפורים לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" ומ"מ ס"ל "כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון":

זה ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" הוא רק בנוגע לעניני הגוף, משא"כ בנוגע לעניני הנשמה, הרי מאז מתן תורה נעשו ישראל "עבדי ה'" לעד²⁸, וכמפורש בכתוב²⁹ "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם", וכמחז"ל³⁰ "שטרי קודם" [וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו³¹, ש"רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות"].

ולכן לא שלל רבא גדר ההלל בזמן הגלות, כי עניני הנשמה לא נפגעו על ידי הגלות, ובהם אפשר להיות הילול; ורק על נס פורים, שהי' מלובש בטבע, אי אפשר להיות הילול³¹, כי בשייכות לטבע (היינו דברים גשמיים, ובאדם עצמו — עניני הגוף³²), "עבדי אחשורוש אנן".

ורב נחמן ס"ל "קרייתא זו הלילא", שבכח התורה אפשר לאדם להמשיך התגלות אלקות גם בעניני הטבע, שגם בהם יורגש אור הקדושה.

ובעבודת האדם — כאשר הוא עובד את השם בכל עניניו הגשמיים באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"ובכל דרכיך