91

מלשון הרמב"ן אולי משמע, שכיבוד אב עצמו הוא בעיקר כבוד הקב"ה, "כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה", שמטעם זה מצות כיבוד אב ואם בעיקרה אינה מה"חמשה לאדם"⁹ אלא מחמשת הדברות הראשונות המדברים "בכבוד הבורא"¹⁰.

ב. ויש לומר הביאור בזה:

בחינוך שם הלשון ש"האב והאם הם סיבת היותו בעולם. . גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", ובראב"ע¹¹ "הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו". אבל ברמב"ן מדייק שהאב "משתתף ביצירתו", ותו לא. ובפשטות מקורו ממרז"ל¹² "ג' שותפין הן באדם כו' בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"¹³.

ויש לומר, דזה שהענין דכיבוד אב ואם הוא גופא "כבוד האל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקב"ה) ביצירתו". דזה שהורים עושים הכל בשביל הבן, "גמלוהו וטפחוהו כו'", אין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אע"פ שהאמת היא שהוא ית' "זן את העולם כולו", מ"מ, כיון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכח עצמו, אין זה נק' "שותפות" עם מעשה הקב"ה; משא"כ יצירת הולד, שאין זה בכח האדם לבדו להביא את הולד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלוי' דהקב"ה, ש"נותן¹⁴ בו רוח ונשמה כו'"¹⁵.

ואולי י"ל, דגם חלק האב והאם (הגוף) תלוי באופן גלוי בהקב"ה¹⁶, וכידוע¹⁷, שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כח הא"ס והבליגבול של הקב"ה. כי נבראים מצ"ע הרי הם מצד גדרם במדה וגבול ואין שייך שיהי' בהם מצ"ע כח ההולדה שהוא כח בלי גבול, להוליד עד א"ס (וגם עצם ההולדה הוא ענין של חידוש, כעין יש מאין), ואינו אלא מצד כח הא"ס של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות. ועד"ז הוא בפשטות בבעלי חיים (וראה לקמן סעיף ה).