83

א) צמיחת התבואה אינה מהחטה עצמה הנזרעת בארץ, אלא ע"י רקבון¹³ החטה הנזרעת, שע"י שהזרע נרקב ובטל לגבי הכח הצומח שבארץ, ה"ז מעורר את כח הצומח שבארץ להצמיח שבלים של חטים. ומזה מובן עוד ענין — שההוספה הנעשית ע"י צמיחה אינה תוספת של כמות לחוד (שמחטה אחת נעשה ריבוי גדול), אלא י"ל שהיא כמו התהוות חדשה, איכות אחרת¹⁴.

וכן הוא גם בירידת ועליית הנשמה, שהדרך להגיע ל"צמיחת" הנשמה ע"י הזריעה בארץ, היא ע"י שהאדם הוא בתנועה של ביטול (ע"ד ענין הרקבון), ונפשי כעפר לכל תהי', דהיינו העבודה בדרך קבלת עול (שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", וכמ"ש בתניא קדישא¹⁵), שעי"ז עליית הנשמה ו"צמיחתה" היא עלי' שלא בערך כלל, שנעשית כמו מציאות חדשה ממש.

ב) כשם שבזריעה גשמית נאמר¹⁶ "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבוא ברנה נושא אלומותיו", שע"י ש"זורעים בדמעה. . ובכה" דוקא, בבכי' וביטול, הנה "ברנה יקצורו. . יבוא ברנה נושא אלומותיו" — עד"ז הוא בעבודת בני ישראל, שע"י הביטול והזריעה בארץ נעשית מזה השמחה בזמן הצמיחה והגילוי.

ויש לומר, שבעבודה רוחנית, השמחה המתגלית בעת העלי' אינה ענין צדדי לבד (דכיון שרואה הצמיחה לכן הוא שמח) אלא היא שייכת להעלי' גופא, דעליית הנשמה שבגדר "צמיחה", שהיא עלי' שלא בערך (עד שנעשית כמציאות חדשה) היא ע"י השמחה דוקא. וכידוע¹⁷ בענין שמחה פורצת גדר, שע"י שמחה אמיתית מתבטלים כל הגדרים וההגבלות של האדם, וזהו שהעלי' הנפלאה הנפעלת בהנשמה ע"י עבודתה בארץ, שנעשית כמציאות חדשה (כנ"ל), נעשית על ידי שמחה, פריצת הגדרים כו'.

ג. ועפ"ז יש לבאר הטעם שג' הרגלים נקבעו על זמני תבואת השנה:

שני הענינים הנ"ל הגורמים ל"צמיחת" ועליית הנשמה, ביטול (רקבון) ושמחה — ישנם ב"שלש רגלים":

מחד גיסא, "רגלים" הוא מלשון "רגל" [שלכן "קטן כו' שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית" פטור מראי'¹⁸, כי "שלש רגלים" כתיב, וכפרש"י¹⁸ "הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב", וכן איתא בגמ'¹⁹ ד"חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמר רגלים"] — וידוע, ש"רגל" מורה על העבודה דקבלת עול מלכות שמים, שאינו עושה רצון ה' בגלל הבנתו והשגתו או רגש לבו (אהבת ה' ויראתו), אלא עושה כן מחמת קבלת עול (וזהו ענין הרקבון והביטול שבהזריעה);

ולאידך, הרי הם "מועדים לשמחה", והיא השמחה המתגלית בעת הצמיחה והעלי'.

וזוהי גם הנקודה המשותפת שבין ר"ה לרגלים ור"ה למלכים:

תפקידו של מלך ישראל [שהכוונה בר"ה למלכים היא למלכי ישראל²⁰] הוא