78

רשות חלוקות אם ירד המן ביו"ט. דממ"ש בשבת (יום השביעי) "ויברך. . ויקדש¹⁰, ברכו במן וקדשו במן"¹¹ (שבשבת לא ירד המן) משמע דרק בשבת לא ירד אבל ביו"ט ירד¹², ואילו לדרשת המכילתא "שבת לא יהי' בו לרבות יום הכפורים, לא יהי' בו לרבות יום טוב"¹³, לא הי' המן יורד בהם.

אבל רש"י בפירושו עה"ת הביא את שתי הדרשות: עה"פ¹⁴ "ויברך. . ויקדש" פי' "ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגולגולת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת", וביחד עם זה הביא בפרשתנו (כנ"ל) שלא ירד המן ביוהכ"פ וימים טובים.

וע"פ הנ"ל מובן הוא, כי לשיטת רש"י זה שלא ירד המן ביוהכ"פ ויו"ט אינו מצד קדושת היום שבהם מצד עצמם (שגם הם מובדלים מהימים שלפניהם ולאחריהם להיותם מקראי קודש), אלא מצד גדר "שבת" שבהם¹⁵.

ג. ויש לומר דנפק"מ להלכה, ובהקדים:

בחיוב לחם משנה כ' הרי"ף¹⁶ דחיובו ביו"ט כמו בשבת, "דא"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב¹⁷ ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב יום [בערבי ימים טובים] זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הלכך בעינן למבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת".

והנה הרמב"ם הביא החיוב דלחם משנה בשבת ויו"ט ב' פעמים, בהל' ברכות ובהל' שבת: בהל' ברכות¹⁸ כ' "בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן", ובהל' שבת¹⁹ כ' בקיצור "וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות וכן בימים טובים".

ואף שבפשטות נראה דהוא אותו הדין וקיצר בלשונו בהל' שבת כי סמיך על מ"ש לפנ"ז בהל' ברכות, נ"ל, שהם שני דינים בחיוב לחם משנה.

דהנה חיוב זה יש לבאר בשני אופנים:

א) הוא דין בסעודת שבת, דגדר סעודה הוא ע"י קביעתה על פת, וכיון שסעודת שבת היא סעודה חשובה לכן חייבים לקבוע אותה על לחם משנה.

ב) חיוב לחם משנה הוא דין בבציעת הפת, דמהלכות בציעת הפת שצריך לברך ולבצוע אשלימה, אלא שבשבת נתוסף בגדר "שלימה", דלהיותו יום חשוב הרי "