67

וכהכתוב שהביא רש"י לראי' "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'", שזה אמרה רחב לשלוחי יהושע, שגם אז (לאחרי ארבעים שנה) עדיין היתה אימה זו בלבבם ממה ש"הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים".

וכיון שבענין "עד יעבור עמך גו' עד יעבור גו'" צריכה להיות קיימת האימה שנפלה בעת קרי"ס על האומות בא"י (וכן אלו שסביבות א"י), לכן הקדים "אימתה — על הרחוקים", ורק אח"כ אומר "ופחד — על הקרובים", שזהו הפחד שנפל על האומות הסמוכים וקרובים לים סוף¹⁹.

ואין להקשות למה נאמר "ופחד — על הקרובים" כל עיקר, דלמאי נפק"מ פחדם של הקרובים לים סוף לענין העברת בנ"י את הירדן? — כי מובן, דאם רגש האימה מרחוק לא פג לאחרי ארבעים שנה, כ"ש וק"ו שהפחד מקרוב עדיין לא פג אצל הקרובים, והרי רואים בטבע בנ"א דכאשר יודעים שהכל מפחדים מדבר מסוים ה"ז גופא מטיל אימה על כאו"א בפרט, וכן בעניננו, שזה שהפחד עדיין בתקפו אצל "הקרובים" מוסיף ברגש האימה אצל "הרחוקים".

ג. ועוד יש לומר (באופן אחר קצת), ובהקדם עוד קושיא בפרש"י כאן, שהביא הראי' "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'" בהמשך לפירושו "ופחד — על הקרובים", ותמוה — הלא בפשטות הכנענים הם בסוג ד"רחוקים"²⁰ (שעליהם נפלה אימה), וא"כ הו"ל לרש"י להביא ראי' זו בד"ה "אימתה" שלפנ"ז?

ובמפרשים²¹ כתבו, שראי' זו אכן חוזרת על פירושו שלפנ"ז "אימתה — על הרחוקים" [והוסיפו שכוונת רש"י ללשון הכתוב ביהושע שם²², "וכי נפלה אימתכם עלינו גו'", שבהמשך לזה נאמר "כי שמענו את אשר הוביש גו'", הרי מפורש לשון "אימה" בשייכות להשמיעה ע"ד הנס דקרי"ס].

ויומתק עוד יותר אם נאמר ששני הפירושים דרש"י הם ד"ה אחד, וכדמשמע גם מזה שרש"י העתיק בהד"ה גם התיבות "תפול עליהם", שמזה מובן, שאין כוונתו רק לפרש החילוק בין ב' הלשונות ד"אימתה" ו"פחד", אלא כוונתו לפרש (גם) תוכן הכתוב, שכוונת הכתוב היא כאילו הי' כתוב "תפול (עליהם) אימתה על הרחוקים ופחד על הקרובים", ואח"כ מביא ראי' לכך "כענין שנאמר כי שמענו את אשר הוביש וגו'", וזוהי ראי' שזה נתקיים בפועל אצל הרחוקים.