32

ורק מעשה נסים (שאין לו מקום בטבע), ושני הפכים אלו בבת אחת הם שגרמו להתבטלות החרטומים. דגם הם הוכרחו להודות שהיא "אצבע אלקים", אבל לפי תפיסתם והשגתם, ה"ז רק כשמדובר בענין שאין לכחות הטבע מבוא בהם (דאין שולטים על ברי' פחותה מכשעורה⁵⁶, וכ"ש לפעול דבר בלי פעולה); משא"כ במכת שחין, דגם בענינים שהם לכאורה פעולות טבעיות (שגם לחרטומים כח לעשות מעין זה), עשה הקב"ה נסים גלויים עד שלא רק שהודו ש"אצבע אלקים היא" אלא "ולא יכלו. . לעמוד לפני משה".

ודבר זה מצינו במכת שחין בכל שלבי':

בתחילת הכל, היו צריכים לקחת "פיח כבשן" דוקא, שגדלה חמימותו ביותר, ובזה גופא — מלא חפנים של משה ושל אהרן (ולא הי' מספיק כמות מועטת, קומץ אחד כו'); ומשה הי' צריך לזרוק את פיח הכבשן בכח, כאילו יגיע פיח זה בכח זריקתו לכל מקום ששם צריך להיות השחין; וגם אח"כ לא נולד השחין בדרך ממילא בכל ארץ מצרים, אלא האבק עצמו הלך ונתפזר בכל ארץ מצרים — שכל פרטים אלו מורים כאילו המכה היא ע"י פעולה טבעית, כאילו האבק הוא המוליד השחין —

בה בשעה, שלאמיתתו, כל פעולות אלו לא גרמו בדרך טבעית להופעת השחין, שהרי הפיח כבר לא הי' חם, וזריקת משה (גם בכח) לא היתה יכולה להגיע "השמימה", ומה גם בכל ארץ מצרים, באופן שאין האבק בגדר פעולה טבעית כלל להביא את השחין אלא השחין הי' בריאה חדשה (מן האבק).

ועד"ז באופן פריחת השחין על האדם, שהכתוב מדגיש "לשחין פורח אבעבועות", וכפרש"י (כנ"ל באורך), דשחין הוא לשון חמימות, והפירוש ב"לשחין פורח אבעבועות" הוא, שהחמימות גרמה להצמיח אבעבועות, ונמצא, שהמכה נולדה כאילו בסדר טבעי, שבתחילה באה חמימות בבשר, ומחמימות זו צמחו אבעבועות, אף שלאמיתתו של דבר, כל מכה זו הי' אך ורק נס מאת הקב"ה, שאינו ביכולת החרטומים כלל.

ועפ"ז מובן גם הטעם שלא מנה רש"י סתם כל פרטי הנסים שהיו כאן, כי עיקר ההדגשה כאן אינה לריבוי הנסים בכמות, אלא לריבוי הנסים באיכות זו, דבר והיפוכו, טבע ונס בבת אחת.

וזהו שרש"י מתחיל פירושו שמשה זרק בכל כחו, והוקשה לו לרש"י מה ענין בזריקה בכל כחו כשמדובר בענין נסי, ומבאר רש"י ש"הרי נסים הרבה", ומפרט אופי הנסים, שביחד עם פעולה טבעית הי' כאן ענין נסי שלמעלה מהטבע.

(משיחת ש"פ וארא תשמ"ג)