ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לושמותשיחה ב11

11

להם "שעתידין לקבל התורה לסוף חמשים יום ליציאתן", שמזה משמע שדיבור זה הי' קודם יציאת מצרים³¹.

והכי נמי מסתברא, שהרי אף שלא נצטווה משה בפירוש מאת הקב"ה להודיע זה לבנ"י³², הרי כיון שמשה רבינו אוהב ישראל הי'³³, למה ימנע משה רבינו את עצמו מלהודיע בשורה טובה כזו לישראל זמן רב כ"כ [לכל הפחות י' חדשים, שהרי זמן כל מכה בערך חודש, כפרש"י³⁴ ש"המכה משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם", וגם לפי הדיעה³⁴ שג' המכות האחרונות לא נמשכו חודש, הרי בין מסירת השליחות הראשונה לזקני ישראל (שבפרשתנו) עד התחלת המכות עבר זמן מסויים, כמובן מהמסופר בסוף פרשתנו³⁵].

ה. והנה ע"פ זה, שעוד בהיותם במצרים נתבשרו ישראל שעתידים לקבל את התורה — והרי בשורה זו עוררה בבנ"י תשוקה גדולה לקבלת התורה, מרוב חיבה — מובן, שתשוקה זו התחילה תיכף ומיד, עוד בהיותם במצרים.

דאף שספירת הימים התחילה רק לאחרי יציאת מצרים (ולפי ה"הגדה" שבשאר ראשונים הנ"ל רק אז שאלו את משה "אימתי עבודה זו"³⁵), ולא לפנ"ז בהיותם במצרים — הרי זה לפי שמשה אמר להם בפירוש "בהוציאך גו' תעבדון", וא"כ מובן ופשוט, שלפני צאתם ממצרים אין מקום (לשאול "אימתי עבודה זו" ו)לספור הימים³⁶, אבל עצם התשוקה (מצד גודל החיבה), נתעוררה בישראל תיכף כשנתבשרו בשורה זו.

ויש לדייק כן גם ממשל המדרש (שהובא בפוסקים³⁷), מ"א' שהי' חבוש בבית

הערות

31. והרי מפורש בכתוב בפרשתנו (ה, יז. וראה גם שם, ג. ח) "על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'". אלא דלא נאמר הלשון ד"תעבדון", והעיקר — שלא נזכר הענין דמתן תורה, ורק ע"ד הבאת קרבנות לה'. וראה הערה הבאה.
32. ולהעיר שבכמה כת"י דהספורנו (הובאו בספורנו דפוס ירושלים, תש"מ) בסוף פירושו איתא: "ובהגידך זה לישראל ישמעו ללכת אחריך וכן תגיד לישראל כמו שהעיד באמרו על כן הם צועקים לאמר נזבחה לאלקינו" — הרי שנצטוה לומר להם זאת במצרים. וראה גם פנים יפות עה"פ.
33. מנחות סה, סע"א.
34. וארא ז, כה.
34. רמב"ן בא י, ד. וראה בחיי שם, ה.
35. ראה באורי מהרא"י, אמרי שפר, באר היטב, קצור מזרחי ושפ"ח כאן.
35. אבל י"ל, שלא לאפושי במחלוקת, שגם לפי ההגדה שבשאר הראשונים, בישר להם משה ע"ד מ"ת תיכף כשבישר להם ע"ד יציאת מצרים, זמן רב קודם יצי"מ, ואז שאלו "אימתי עבודה זו", והכוונה במענה משה "לסוף חמשים יום" אינה "חמשים יום" מיום ההוא, אלא חמשים יום לאחרי יציאת מצרים. ורק מנין הימים ("והיו מונין כו'") התחיל אחרי יצי"מ.
36. וזה שלא התחילו לספור תיכף כשיצאו ממצרים ביום ט"ו בניסן ורק התחילו ביום ט"ז ניסן, יש לומר בפשטות, כי ביציאתם ממצרים נאמר (בא יב, לז) "ויסעו בנ"י מרעמסס סכתה" ובפרש"י "ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנאמר (יתרו יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים", ולכן חשבו שתיכף יבואו להר סיני לקבלת התורה, ולכן לא שאלו באותו יום למשה "אימתי עבודה זו", ורק כאשר כבר בא ליל ט"ז ניסן וראו שעדיין אינם קרובים להר סיני לקבלת התורה, אז שאלו "אימתי עבודה זו" ואז התחילו למנות הימים (אבל ראה חידושי חת"ס פסחים, בהלכות פסח סי' תל סק"ד). ולפי טעם זה בספה"ע (ע"פ ה"אגדה"), מובן בפשטות הא דספירת העומר היא מתחלת הלילה (וראה מנחות סו, א). אבל להעיר: א) בשבלי הלקט הלשון "שאומרים הרי עבר יום אחד כו'", ב) בפרש"י פרשתנו מפורש "לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים". ואולי דבר זה שיהי' לסוף ג' חדשים מיציאתם, לא אמר משה לישראל (ובדפוס ראשון וכמה כת"י רש"י שתח"י ליתא בפרש"י "שיצאו ממצרים", כנ"ל הערה 10).
37. מטה משה ח"ה סימן תרפה. אבודרהם הל' ספירת העומר (בשינוי לשון קצת).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.