299

הרי לאחרי עבור כמאתים שנה, מעת נתגלתה תורת החסידות, הכל מודים ועונים על השאלה, מהו סימן של חסיד, שמאריך הוא בתפלה יותר מזה שאינו חסיד, מניח שני זוגות תפילין ולא זוג אחד, זקנו מגודל וכו', ז.א. שבאה המציאות והוכיחה, שלא רק שאין כל יסוד לחשש האמור, אלא אדרבה, כשפוגעים בשוק איש שזקנו מגודל בעל פיאות, לבושו ארוך, אוכל שמורה בחג הפסח, מניח תפילין דרבנו תם גם כן, קרוב לאמר שנתגדל על ברכי תורת החסידות.

פשוט שאין בהאמור כוונה ח"ו לפגוע במי שהוא מנוחי נפש שחששו בתקופה ההיא להנ"ל, כיון שאז הי' בסמיכות זמן לכתות הידועות שפרצו גדר וכו' ובעת חירום הרי חוששים גם לספק ספיקא רחוק מאד, מה שאין כן לאחרי תקופת נסיון גדולה כל כך, ובעיקר לאחרי המציאות שרואים גם בעיני בשר.

ולהזכירו במכתבו אודות מנהג אבות וכו', הרי כל חסידים הראשונים היו בני אבות שלא היו חסידים, וק"ל.

ויהי רצון שמתאים להוראות ימי הפורים דאזלינן מנייהו, אשר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר וגו' ומשלוח מנות וגו' כן תהי' לנו, היינו קירוב הלבבות, שנקודתו אהבת ישראל המכוונת על ידי אהבת התורה ואהבת השם, שכל זה מיסודי תורת החסידות ועניני'.

בכבוד ובברכה.

(ממכתב י"ז אדר תשכ"ד)

... לכתבה אודות מתנגד בה"א הידיעה. כבר מלתי אמורה — שבתקופתנו זו אין מצוים מתנגדים באופן הישן, כיון שהתנגדותם אז — היתה מיוסדת על חששות מסוימים, וכמפורש בהכרוזים דתקופה ההיא. ובמשך הדורות שעברו מני אז, הוכיחו שכל חששות אלו נתבדו. ובמילא העומד בהתנגדות עתה — אינו אלא מפני שלא ידוע לו כל פרשה זו, או שלא איכפת לו מה שבטל הטעם, ובלבד שילחם בתנועה פלונית, מפני טעמים שאי אפשר שבקדש יהי' יסודם.

(ממכתב כ"ז ניסן תשכ"א)

... לאחרונה עלי להגיב על התחלת מכתבה, שאינה "חב"דניקית" ובכל זה כותבת אלי, שזהו סותר לפתגם רבנו הזקן בעל התניא מייסד שיטת תורת חסידות