296

בתלמידי רבנו יונה ונפסק הלכה למעשה בשו"ע סי' צ"ח סוף סעיף א' שהוא התבוננות בגדולת האל ושפלות האדם.

ובהנוגע לפועל, עליו לקבוע תומ"י קביעות בזמן וקביעות בנפש שיעור בלימוד פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה בתורת החסידות שיעור ביום ושיעור בלילה, ועכ"פ איזה רגעים קודם התפלה בכדי לקיים פסק המשנה בענין התפלה הנ"ל, כן מובן שצריך להיות זהיר בטבילת עזרא, וכדי להגדיל הסייעתא דשמיא, להפריש בלי נדר בכל יום חול בבקר איזה פרוטות לצדקה, וכמרז"ל יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, ויה"ר שיתחיל בכל הנ"ל אליבא דנפשי' ובהקדם והשי"ת יצליחו.

(ממכתב כ"א טבת תשט"ז)

... לכתבו ע"ד קרירות גדולה כו'^* — לפלא פליאתו: כשחוששים ללימוד המביא לחמימות (עיין רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב) ועד שהחשש מביא "למעשה" (היפך העשי') — מובנות התוצאות.

(ממכתב כ"ב כסלו תשכ"ד)

בנועם קבלתי הידיעה שמקיימים חוג ללימוד חסידות. ומובן אשר תקותי חזקה שלימודם הוא בעיון ובהתבוננות וביחד עם זה בחיות, שהן שתי תכונות עקריות שמקורן בשכל שבראש וברגש שבלב, אשר החסידות בכלל ודחב"ד במיוחד מקדישים חלק גדול במשנתם לתיווך ביניהם בכדי להביא להרמוני' נפשית, על יסוד העקרון שהמוח שליט על הלב. וכל זה בא ביחד עם ההדגשה — שהיא משותפת לכל עניני היהדות ומחשבתה — שהמעשה הוא העיקר. זאת אומרת, אשר בלי הביט על גודל החשיבות והערך של השכל והרגש, הנה לאחר כל זה אומרים שהעיקר הוא המעשה בפועל. וידועים הביאורים בזה ולא אאריך.

ומה שמזכיר אני כאן את הנ"ל הוא גם כן על יסוד האמור שהמעשה הוא העיקר, כלומר שלימודם יביא למעשה בפועל ושהן בכמות והן באיכות, שמירת המצוות בחיי היוםיום, יהי' באופן דמוסיף והולך,

וה' יוסיף בברכותיו לכאו"א מהם בהמצטרך להם, כולל ג"כ הצלחה בלימוד