ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך להויחישיחה ב220

220

לאדם מקטרגים בדבר מלתת לו מזונותיו הקשים בריוח, ואלו הברכות הם המליצים יושר וסנגורים טובים לנגד המקטרגים, ולזה דימה הברכות והעניית אמן לגוליירין המתגרים ולגבורים המנצחים במלחמה כי הוא ממש כמ"ש שהברכות הם הגוליירין והעניית אמן הם הגבורים לנצח המלחמה כנגד המקטרגים שהם מלאכי משחית כו'".

ולכן "גדול העונה אמן כו'", כי גם עניית אמן אחרי ברהמ"ז שייכת לפעולת הברכה, כי כוונת הברכה היא להמשיך פרנסתו, ועניית אמן מבטלת המקטרגים וגומרת ה"מלחמה" נגדם. ונמצא, שעניית אמן נחשבת כ"גמר הברכה" ולפיכך עדיף מהמברך עצמו (וכמו המעלה ד"גבורים נוצחין"), ד"שם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין".

ד. אלא שעפ"ז יש לעיין בסברת המ"ד דמברך עדיף. דלכאורה ע"פ הנ"ל צריך לומר שהוא סובר, שעניית אמן אחרי ברהמ"ז היא רק הבעת האמונה ש"אמת היא הברכה שבירך המברך" (כמו עניית אמן אחרי כל ברכות הודאה ושבח וברכות המצות), ואינה שייכת לפעולת הברכה עצמה אלא הוא חיוב בפ"ע החל על השומע (כנ"ל), ולכן ס"ל דהמברך עדיף.

אבל את"ל כן, קשה הלכתא אהלכתא, דהרי קיי"ל דיש לחזר אחרי הברכה דוקא (כנ"ל ס"א), וביחד עם זה נפסקה ההלכה⁴⁰ דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים, שהטעם ע"ז הוא (כמ"ש רש"י⁴¹) "דאף עניית אמן מן הברכה היא", וכן נפסק ברמ"א⁴², דכמו שהמסובים צריכים לכוון לשמוע הברכה ולענות אמן, כך "המברך יכוין לאמן שאומרים", "משום דעניית אמן מכלל הברכה הוא"⁴³ — הרי שגם עניית אמן אחרי ברכת המוציא נחשבת חלק ממנה, ודרושה גם למברך⁴⁴.

ולכן נ"ל שלכו"ע עניית אמן אחרי כל סוגי ברכות הוי מכלל הברכה⁴⁵, כי עניית אמן שייכת לפעולת הברכה. וכמבואר בראשונים⁴⁶ "שהמברך דומה

הערות

40. טושו"ע או"ח סקס"ז סט"ז. שו"ע אדה"ז שם ס"ג.
41. ברכות מז, א (הובא בב"ח לטור שם. שו"ע אדה"ז שם). ומפשטות הלשון משמע, דאין הכוונה לפי שהשומעים יוצאים ע"י אמירת אמן ולכן אין רשאי לבצוע עד שיענו (כדי שבציעת הפת לא תוקדם לברכתם), אלא לפי שזהו חלק מברכת המברך. וראה גם אור זרוע ודרכי משה (שנסמנו לקמן הערה 43). פרמ"ג שם (א"א סקל"ו). אלא שבב"י שם מביא מהארחות חיים (הל' סעודה אות י') ש"אין הבוצע רשאי לטעום עד שתכלה אמן כו' לפי שהעונה אמן כמברך", ובא"ח שם מסיים "ולפיכך יוצא בענייתו". ומשמע לכאורה שזהו בשביל השומעים. וראה שו"ע אדה"ז שם שמדייק "עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים אם יוצאים י"ח" (דלא כפרמ"ג הנ"ל). אבל להעיר שגירסת הא"ח היא (כגירסת הרי"ף. רמב"ם הל' ברכות פ"ז ה"ה) "אין הבוצע רשאי לטעום" (ולא "לבצוע"). ועפ"ז צ"ל לכאורה דמ"ש "יוצא בענייתו" כוונתו להמברך, שהוא יוצא חובת אמן (כדלקמן הערה 43), דאל"כ מה ענין עניית השומעים לטעימת המברך. ואכ"מ.
42. או"ח שם ס"ב (וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם סי"ד).
43. דרכי משה לטור שם אות ד. והוא מאור זרוע ח"א סק"ב. ושם סקע"ח (מירושלמי ברכות פ"ז ה"ג) שהשומע צריך לכוין להוציא את המברך בעניית אמן. וראה הערה הבאה.
44. ובאור זרוע שם, שאם השומע לא ענה אמן שניהם לא יצאו י"ח, לא המברך ולא השומע. אבל כבר תמה ע"ז בדרכי משה שם ד"צ"ע. . לא נמצא זה בפוסקים אחרים".
45. וראה אוה"ת שבהערה הבאה, דעניית אמן היא ע"ד הענין ד"חותם בברוך" (חתימת הברכה).
46. ארחות חיים דין עניית אמן. ועד"ז באבודרהם סדר שחרית של חול (בדיני חזרת הש"ץ) בשם י"מ (ומסיים "וכן עיקר"). ולהעיר מרבינו בחיי בשלח (יד, לא), ד"העונה אמן הוא העד השני וצריך הוא שיצטרף עם העד הראשון שהוא המברך כי עמו העדות קיים". ע"ש. וראה גם זח"ג (רעא, א) דע"י אמן הברכה "בקיומא כדקא יאות". וראה אוה"ת בראשית (ח"ג תקסו, א) דעניית אמן היא ע"ד הענין ד"חותם בברוך", שהוא "לדחות יניקת החיצונים" (ע"ש).

מצוטט ב־1 עמודים

שולחן ערוך ג לקו"ש חל"ה ע' 220

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.