171
ורש"י ס"ל שהרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג אבל אם נהרג ולא עבר "צדקה תחשב לו".
ולכן בנדו"ד, כיון שמצות כיבוד או"א אינה מג' עבירות דיהרג ואל יעבור [ויתירה מזה שאפילו בשעת הגזירה שהדין הוא דיהרג ואל יעבור אפילו אשאר מצות, י"א ד"לא אמרו אלא לעבור על מצות ל"ת אבל לא דגזרו לבטל מ"ע"19], פשיטא שלא הי' חיוב על יוסף לסכן את עצמו; ולכן מפרש הרמב"ן שדברי המלאך לא נאמרו מפורש ליוסף כי אם הי' ידוע לו שיש סכנה בדבר הי' אסור לסכן עצמו; ואילו לדעת רש"י אף ששמע בפירוש מגבריאל שבקשו לו נכלי דתות להמיתו הלך וסיכן את עצמו לקיים שליחות אביו, כי אף שמצד הדין יעבור ואל יהרג, ה"ז רק רשות20. וכיון שאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו הלך אף שיש סכנה בדבר21.
ג. ועדיין יש לדון בזה: לפרש"י בש"ס שהאחים לא נסעו משכם (כי דותן אינו שם מקום), אלא שבמקום בואו אז לא מצאם, מובן הטעם דגם כשאמר לו גבריאל שהסיעו עצמן מן האחוה לבקש לך נכלי דתות המשיך בקיום ציווי אביו, "הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם גו' לך נא ראה את שלום אחיך גו'"22.
אבל לפי פרש"י עה"ת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ש"דותן הוא שם מקום" וכבר נסעו אחיו משכם והלכו למקום אחר, לא הי' בחיפוש אחיו במקום אחר קיום שליחות וציווי אביו (כיון שיעקב אמר לו "הלא אחיך רועים בשכם").
בפשטות יש לומר דמה שהזכיר יעקב שכם רק מראה מקום הוא לו, והציווי הי' "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" (וכמ"ש באור החיים23), ולכן קיום דברי יעקב הוא כשימצא אותם בכל מקום שהם.
הערות
- 19. ר"ן שבת פ' במה טומנין (מט, א) ונמוק"י ס"פ בן סורר — הובאו בכס"מ לרמב"ם שם סוף הלכה א'. וברמ"א שם ס"א.
- 20. ואף שדין זה אם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי הוא "אם העכו"ם מכוין להעבירו על דת" (שו"ע יו"ד שם), "אבל אם אינו מכוין אלא להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ואל יהרג" (ש"ך שם סק"ב מרבינו ירוחם סוף נתיב יח), והרי בנדו"ד אין כאן ענין להעביר על דת — הרי לדעת כמה ראשונים גם כשאין הכוונה להעביר רשאי להחמיר ע"ע (סמ"ק מצוה ג'. שו"ת הרדב"ז סי' אלף קסג. ועי' ביאור הגר"א שם סק"ג). ולהעיר מעירובין כא, ב ובתוס' שם (הובא בפתחי תשובה יו"ד שם). תו"ח שם. לחם שמים לברכות פ"א מ"ג. ועוד. וראה תשובת הצ"צ לענין מילה במקום סכנה (נדפסה ביגדיל תורה (קה"ת, נ. י.) שנה ט' חוברת א' (סב) ס"א). וראה פרישה שם סק"ג דבפרהסיא רשאי להחמיר ליהרג ולא לעבור (הובא בש"ך שם. וע"ש בהמשך דברי הש"ך), והרי גם כאן הי' בפרהסיא בעשרה (וראה ש"ך שם (סק"ד) דבפני עשרה אין ר"ל בפניהם ממש אלא גם כשעשרה יודעים מזה). ויש להוסיף בזה ע"פ מה שנת"ל (סוף הערה 13) שבנדו"ד לא הי' מצב דיהרג ממש אלא חשש סכנה.
- 21. להעיר גם משל"ה פרשתנו (שג, א): יוסף שמע לאביו וקיים ציווי אביו אע"פ שסכנה גדולה הי' לו ואע"ג שארז"ל אם אביך אומר לך לחלל שבת לא תשמע אליו כי אתה ואביך חייבים בכבודי זהו בדבר השייך לבין אדם לבין המקום אבל הנוגע לעצמו מחיל אנפשי' לעשות רצון אביו. אלא שדבריו צ"ע, דהרי אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה שנאמר (יחזקאל יח, ד) והנפשות לי הנה (ראה רמב"ם הל' רוצח פ"א ה"ד. רדב"ז לרמב"ם הל' סנהדרין פי"ח ה"ו. שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הלכות נזקי גוף ונפש ס"ד).
- 22. לז, יגיד.
- 23. ראה אוה"ח (לז, יד קרוב לסופו) — שכן היתה סברת יוסף באמירת יעקב (משא"כ דעתו של יעקב עצמו).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.