127

שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה", ומובן בפשטות, שבהיותם במצב זה של התקשרות "לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית"²², אין חושבים ע"ד צרכי עצמם²³.

אלא שהם הם שני הגדרים שבתפלה: "עבודה שבלב", שהיא הדביקות בה', ה"ז כמו גדר "קדשים"²⁴ [דכמו ענין הקרבנות כפשוטו, שהוא הקרבה לה' ובבית ה', כך הוא ענין התפלה, מה שהאדם עומד לפני ה'²⁵, וגם תוכן העבודה הוא הדביקות בה' (ע"ד הקרבה לה')]; ובקשת הצרכים שבתפלה ה"ז ע"ד וענין "מעשה בראשית", שהאדם חושב ע"ד צרכי עצמו.

ג. והנה, להלכה למעשה נקטינן (כנ"ל) שסדר התפלות הוא ערבית שחרית ומנחה, שלכן ליכא אפילו קס"ד בגמ'¹⁰ שזה שיכולים להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית הוא להיותה הסיום של ג' התפלות, ומוכח שסדר התפלות להלכה הוא ערבית שחרית מנחה.

ויש לומר טעם הדבר, כי ע"פ הלכה, החיוב והדין דמצות התפלה הוא בקשת צרכיו (שהוא גדר "מעשה בראשית" שבתפלה כנ"ל), שזהו עצם החפצא דתפלה; משא"כ "עבודה שבלב" הוא רק תיאור מצב הגברא המתפלל, דכדי שתהי' החפצא דבקשת צרכיו כדבעי צריך הגברא להיות במצב של "עבודה שבלב", ובלעדה חסר בעצם הבקשה, אבל מ"מ אין זו מהות התפלה.

ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם בריש הל' תפלה: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר²⁶ ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר¹⁸ ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים²⁷ אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".

וכבר הקשו במפרשים²⁸, אמאי הביא הרמב"ם הכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם", הרי בלאה"כ צריך להביא הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" שרק ממנו למדים דקאי על תפלה, "אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה" (משא"כ בכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם" שלא נתפרש בו "לב", אין הכרח דקאי על תפלה דוקא) — וא"כ הו"ל להביא רק הכתוב ד"ולעבדו בכל לבבכם"²⁹.

ויש לומר ע"פ מ"ש בקרית ספר³⁰, דמהכתוב "ועבדתם גו'" למדים ש"מצות עשה להתפלל בכל יום", כי "סמיך אסופי' ד