118

אדום"²⁹, וע"פ הנ"ל מבואר שגלות זה שייך ללבן דוקא, ולא לעשו שהלך בגלוי "ואינו ברמאות"?

וע"פ הנ"ל מתורץ, כי בעשו גופא יש ב' אופנים: כלפי יעקב אחיו הלך עשו במלחמה גלוי', ולכן התגבר עליו יעקב בלא שהיית זמן ארוך (ומלחמתו של יעקב נגד מדת ה"רמאות" היתה בהיותו אצל לבן הארמי, ולפיכך הוצרך לשהות שם עשרים שנה); משא"כ כלפי יצחק אביו, התנהג עשו ברמאות, ועוד יותר מרמאות של לבן כנ"ל, ו"בירור" זה של עשו קשה עוד יותר מבירורו של לבן.

וזהו הטעם שגלות זה האחרון (שעבודתו היא לבטל רמאות זו כנ"ל) הוא גלות אדום דוקא, שנמשל לחזיר (כדאיתא במדרש³⁰ "ואת החזיר זו אדום"), ש"פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור" — שזהו הטעם לאריכות הגלות הזה, לפי שעיקר הבירור שבו הוא לבטל רע נעלם כזה, שנוסף על שהוא מעורב בטוב (כמו אצל לבן), עוד זאת, ש"פושטים" (מדגישים) הטוב לחוץ ובחוץ לומר "ראו שאני טהור".

ז. ויש לומר הטעם שצביעות זו של עשו היתה רק כלפי יצחק — ע"פ הידוע³¹ בענין ברכות יצחק, שזה שרצה יצחק לברך את עשו דוקא, הוא לפי שיצחק "הביט" על עשו, ראה אותו כפי שהוא מצד שרשו, וראה את הטוב הגנוז בו (כנשמות הגרים שיצאו ממנו, "כמו³² ר' מאיר, ואונקלוס, ושמעי' ואבטליון, ועובדי'"), ואמר שע"י הברכות יצא טוב זה מן ההעלם אל הגילוי (גם אצל עשו עצמו), באופן שיבטל לגמרי את הרע שבו.

וכן בעניננו: ה"טוב" שבעשו — שהוא הנותן מקום לרמאות שלו, לערב טוב עם רע ועד לפשוט את טלפיו ולומר אני טהור כו' — הוא מצד הטוב הגנוז שבשרשו, ולכן הבירור של רע זה שבעשו שייך ליצחק דוקא.

וזהו ג"כ תוכן עבודתם של ישראל בגלות זה האחרון, גלות אדום, לברר גם רע זה של עשו (אבי אדום), עד עת קץ שאז יתגלה הטוב הגנוז שבו (כפי שהי' נראה אצל יצחק³³),

ועי"ז מהפכים גם את "אדום" לטוב — כמחז"ל³⁴ "עתיד חזיר ליטהר" (המרמז גם על אדום, "את החזיר זו אדום") — בקיום היעוד³⁵ "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ תולדות וש"פ וישלח, תשכ"ז; ש"פ ויצא תש"מ)