78

דהנה בד"ה שלפנ"ז מפרש רש"י "אל תשלח — לשחוט, א"ל אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, א"ל אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום", היינו, שהיו כאן חילופי דברים בין אברהם והמלאך, שאברהם רצה לעשות חבלה ביצחק (דאל"כ נמצא ש"לחנם באתי לכאן"), וע"ז ענה המלאך "אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום",

ולאחרי זה פירש אברהם את שיחתו זו, דזה שרצה לעשות חבלה ביצחק היינו מפני ש"אתמול אמרת כו' וחזרת ואמרת כו'", וע"ז בא שוב מענה (הקב"ה, ע"י) המלאך "כי עתה ידעתי גו'" (ואין צורך אפילו בחבלה), כדלקמן.

ג. הסברת הענין:

לאחרי שאברהם אמר "א"כ לחנם באתי לכאן אעשה בו חבלה כו'", ונענה בשלילה ("אל תעש לו מאומה"), חשב אברהם, שאולי הטעם שנצטווה "אל תשלח ידך גו'" (היפך הציווי ד"קח נא גו'") הוא לפי שאינו ראוי לזה ולא עמד בנסיון כדבעי, כי לבו אינו שלם עמו (דאף שמוכן לקיים ציווי זה בפועל, מ"מ, ה"ה מהרהר אחרי מדותיו כו'), ולפיכך אין מניחים אותו לקיים הציווי ד"קח נא גו'".

וחשב אברהם שזהו ג"כ הטעם שלא נתקבלה בקשתו ד"אעשה בו חבלה כו'", כי בזה "הודה" שבאמת אינו מוכן לקיים הציווי ד"קח נא את בנך" ולפיכך מבקש שעכ"פ יוכל לקיימו במקצת (ע"י חבלה והוצאת דם), כדי שלא תהי' ביאתו לכאן "חנם" — ולכן נענה בשלילה;

וכדי לשלול קס"ד זו המשיך אברהם לטעון — "אפרש לפניך את שיחתי", שבקשתו "אעשה בו חבלה כו'" לאחרי שנצטווה "אל תשלח ידך לשחוט", היתה (לא לגרוע מקיום ציווי ה', בקשה שיוכל לקיים עכ"פ ב"מקצת" ה"קח נא גו'", אלא) לפי שלדעתו נתברר אז שזו היתה מעיקרא כוונת הציווי "קח נא" — לא שישחוט את בנו, אלא שיוציא דם כדי לזרקו על המזבח.

והטעם שחשב שזה הי' הציווי מעיקרא — הסביר באמרו "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך עכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", כלומר: לכתחילה אכן לא הבין אברהם כיצד יכולים להתקיים שני דיבורי ה' (כי ביצחק גו' וקח נא גו') הסותרים (אלא שכיון שנצטווה בפירוש "קח גו' והעלהו גו'" קיים זה מבלי להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה); אבל עכשיו שנצטווה "אל תשלח ידך לשחוט", הרי אפשר להכריע בין שני הכתובים ולקיים שניהם¹⁹ — ע"י עשיית חבלה והוצאת דם (וזריקתו על המזבח).

וזו היתה טענת אברהם "אעשה בו חבלה כו'", שעי"ז יוכל לקיים ציווי ה' בשלימותו, ויתקיימו כל ג' דיבורי ה' — "(אתמול אמרת לי) כי ביצחק גו'"; "קח נא גו'"; "(עכשיו אתה אומר לי) אל תשלח גו'".

וע"ז נענה ש"עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה גו'", ואין בו שום חסרון — כי לא נמנע ממנו מלקיים ציווי השם, שהרי מלכתחלה "לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו, אסקתי' אחתי'" (וזהו הטעם שאין סתירה בין שני הענינים ד"כי ביצחק גו'" ו"קח נא גו'") — ונמצא שאברהם קיים ציווי השם ("העלהו") בשלימותו.