27

[שאינן מחוסרי אבר] ואמאי נקיט דוקין שבעין, וכן בגיטין⁷ [בסיפור דקמצא ובר קמצא] הוה מצי למישדי מומא במקום אחר" (ולא בדוקין שבעין או בניב שפתים דוקא³⁴), ונשארו בקושיא³⁵.

וע"פ הנ"ל יש לומר, שבדוגמא זו מרמז הש"ס, שהתוכן הפנימי של השלימות הנוספת שנתחדשה ע"י מ"ת בענין הקרבנות, שבגללה נשלל "כל מום" (בקרבן בהמה דישראל), שייך לענין הראי' דוקא³⁶.

ד. ויובן זה ע"פ מ"ש בחינוך³⁷ בשורש טעם המצוה "שיהי' כל קרבן תמים", "עם מה שהקדמנו. . בענין הקרבנות על צד הפשט שהם לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל הקדוש ברוך הוא, כי האדם מתפעל בכח מעשיו, על כן ראוי על כל פנים להיות הקרבן בלי מום, כי מחשבות בני אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות כמו בחשוב, כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר".

ויש לבאר זה בעומק יותר ע"פ דברי הבחיי³⁸ בפירוש לשון קרבן, שהוא מלשון קירוב, וענין הקרבנות "הוא קירוב הכחות והמדות" להקב"ה. ועפ"ז יש לומר, דזה שקרבן צ"ל "תמים" בלי מום, הרי זה לפי שזה צריך "לעורר ולכוין מחשבת בני איש" לקרב את כל הכחות והחושים שלו "אל הקדוש ברוך הוא".

וזהו שאצל ב"נ "דוקין שבעין" אינם בגדר מום, כי אצל ב"נ לא נדרש ענין הראי' באלקות.

ביאור הענין:

אע"פ שגם אצל ב"נ ישנו ענין האמונה בבורא עולם, דקרו לי' אלקא דאלקייא³⁹, מ"מ, יש חילוק עיקרי בין האמונה דב"נ והאמונה דבנ"י, ועד שלכמה דיעות⁴⁰ לא הוזהרו ב"נ על השיתוף.

ונקודת החילוק היא: אצל ישראל, ענין האמונה הוא תוצאה מזה שיש בהם "חלק אלקה ממעל ממש"⁴¹, ש"ה' אחד מאיר"⁴² בנפשו⁴³, וכיון שאין יסוד האמונה במציאותו של המאמין (שכלו והבנתו), אלא זה ש"ה' אחד מאיר" ומתגלה בנפשו, הרי מובן, שבו מתגלה אמיתית אחדותו של הקב"ה, "ה' אחד" ו"אין עוד מלבדו"⁴⁴; משא"כ אצל ב"נ, שאין אצלם נשמה קדושה, הרי כל אמונתם באלקים היא תוצאה מתפיסתם והשגתם באלקות, וכיון שהיא מיוסדת על מציאותם, לכן אין אמונה זו שוללת (בהכרח) מציאות אחרת (או אפילו שליטה אחרת) מלבד הקב"ה. ומהאי טעמא לא הוזהרו על השיתוף, כי האמונה הנדרשת מהם (לפי יכולתם, שאין בהם "חלק אלקה ממעל