20

זה שנח "תמים הי' בדורותיו", כלומר ביחס לאנשי דורו, הרי זה (בעיקר) באותם ענינים של רשעות הדור ההוא. וכיון שעיקר רשעות של אותו הדור היתה בענינים שבין אדם לחבירו, גזל וזנות כו' "ולא נחתם גזר דינם (של דור המבול) אלא על הגזל"⁵⁵, נמצא, שעבודת נח היתה ג"כ (בעיקרה) בענינים שבין אדם לחבירו. דעניני "בין אדם לחבירו" הרי אין בהם (בכללות, ביחס לעניני "בין אדם למקום") תכלית בפ"ע אלא רק כדי שלא לבלבל "ישובו של עולם", ע"ד ענין החינוך, שאין התכלית בו עצמו אלא כדי להרגיל את המחונך ולהכינו לזמן החיוב (כנ"ל). ועוד זאת: זה גופא לא הי' כ"כ מצד הכרתו ואמונתו בהקב"ה אלא מצד המבול, דכשם שקריאתו לאנשי דורו לעוררם לתשובה היתה מבוססת על האזהרה דהעונש שהקב"ה יביא עליהם את המבול, עד"ז מובן שגם עבודתו הוא היתה בעיקר ביראת העונש, ועד שארז"ל⁵⁶ שלא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים, שגם פרט זה הוא כמו "חינוך" מיראה.

משא"כ ב"דרא דאברהם", הרי (א) עיקר החידוש דאברהם (שכל העולם מעבר אחד ואברהם מעבר אחד) הי' לא (רק) בדברים שבין אדם לחבירו, אלא בעניני אמונה — שלילת ע"ז וחיזוק אמונה בה'; (ב) הכרת אברהם בהקב"ה (וכן פעולתו בעולם — ש"התחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוקה העולם. . ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד"⁵⁷) באה מזה שהי' "לבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה"⁵⁷, ולא מצד יראת העונש או לטובת עצמו. ואדרבה, מסר נפשו על אמונה בה'⁵⁷. וכמ"ש הרמב"ם⁵³ ד"עושה האמת מפני שהוא אמת" היא מעלת אברהם אבינו.

והוא הדבר גם בענין הב' — הצלת וקיום העולם: זה שלאחר המבול נתחדש ש"לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. . ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. . לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהי' עוד מבול לשחת הארץ"⁵⁸, הוא (רק) ענין של מניעת דברים בלתי רצויים⁵⁹, שלילת איבוד העולם (ע"ד החינוך להסיר את הנטי' השלילית שבאדם), משא"כ בדרא דמשה, ע"י מ"ת, נתוסף קיום וחיזוק חיובי במציאות העולם, שרק אז הוצדק קיום העולם.

וכן בענין הג': המצב של שלום ונסים שהיו בתיבה בזמן המבול (ועד"ז בעת ההכנה כו' להמבול) — הי' ג"כ מצד הכרח ההצלה ו"לחיות זרע על פני כל הארץ"⁶⁰,

ואילו ב"דרא דדוד" — היינו מלכותו של דוד, שעל ידו היתה ההכנה לבנין המקדש⁶¹ עם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בביהמ"ק⁶² — הי' אז גילוי