292

ואם בכל מקום ומצב הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה ברבים, ובענין השייך לנשואי בן ובת ישראל, שבזה ביחוד הדגישו חכמינו ז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ואף כי בתחילת ויסוד הענין — בשעת הארוסין קדושין ונשואין, אשר אז הונח היסוד לבנין עדי עד, והתחלת ברכות נשואין היא שהכל ברא לכבודו¹, וסיומן בברכות רבות לחתן וכלה וכולי, עד שאומרים אשר אז השמחה במעונו² — במעונו של השם יתברך ויתעלה — הרי בודאי ובודאי שצריכה להיות טהרה יתרה וקדושה יתרה, ועד כדי כך שיהי' מתאים לדוגמא (בנוסח שקבעו אנשי כנסת הגדולה בברכות האמורות) לכשמחך יצירך בגן עדן מקדם (קודם חטא הראשון וכו'). ועוד זאת — שהזמן אז אך ורק לרחמים ולברכה ולחסד, הרי נוסף על שלילת הענין בהחלט מצד עצמו, נתוסף שהענין — כלשון האידרא רבא קדישא — הוא דינין (ועוד) שהם מתפשטין ברמ"ח אורחין, ולא עוד אלא שהתחלתם בראשית מדון³ — הוא קול באשה, וכל' חכמינו ז"ל שם: תני כו' ודינין ה' אתפשטן ברמ"ח אורחין והכי תאנא קול כו' שער כו'. עיין שם.

ובבואנו מימי חנוכה, אשר כל' המורה הגדול הוא רבינו הרמב"ם, ריש הלכות חנוכה, גזרו גזרות כו' ופשטו ידם בבנותיהם — ומסרו בנ"י נפשם על זה וגברו ונקבעו ימי שמחה והלל מאז ועד סוף כל הדורות, שהרי אפילו כשהמועדים בטלים ימי חנוכה קיימים⁴, תקותי חזקה שעל דרך זה גם בענין האמור יתוקן הדבר בתכלית, ואף הן (נשי קהלתו קדישא) תהיינה באותו התיקון (עיין רש"י שבת כג, רע"א, ד"ה היו: ועל יד אשה נעשה הנס), באופן שמסיבות מצוה האמורות תהיינה מתאימות במלואן למאמר חכמינו ז"ל על כל בי' עשרה שכינתא שריא, על אחת כמה וכמה בתוככי כמה וכמה פעמים עשרה, ויקויים הנאמר שהשמחה במעונו, ובשמחת מלכו של עולם — הרי מברך ומשפיע לכל אחד ואחת שפע ברכות מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

בכבוד ובפ"ש הנהלת קהלתו קדישא והרבנים — שליט"א — בראשם, ובברכה לבשורות טובות בכל האמור.

(ממכתב זאת חנוכה תשכ"ד)