282

... לשאלתו בדבר הצדקה — כנראה כוונתו למה שנדר בעת החולי — ומחמת חולי —

ידוע מאמר חז"ל, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ז.א. שאין לזה שייכות למה שהיורשים עושים לזכות ועילוי הנשמה או שמפרישים מהעזבון לעניני צדקה, ובמילא באם פונים אליהם מישיבת ת"א בנוגע להעזבון והירושה, אין לזה שייכות להצדקה לנדר האמור, וק"ל. . .

(ממכתב י"ד אד"ר תשכ"ב)

... מה שהעיר בשולי מכתבו בענין החפזון, הנה מבואר בדא"ח דיש בזה — לפעמים — מעלה, וכמו בחפזון דיצי"מ וכי ברח העם (יעויין תניא פל"א של"ה מס' פסחים ד"ג), ומבואר בד"ה וככה תרל"ז בארוכה דהיינו כל זמן שלא נגמרו הבירורים, ולכן לע"ל, אדרבה, המעלה היא דלא בחפזון תלכו גו'. ועייג"כ שיחת חה"פ תש"ג ס"ב.

וע"ד הצחות י"ל, שגם עתה כן צ"ל — לא בחפזון — בכל השייך לקבלה וחסידות, שנק' עץ חיים, למע' מבירורים (עיין אגה"ק סי' כ"ו, הקדמה לבאוה"ז, קונ' עץ [ה]חיים לאדנ"ע ועוד).

וצע"ק במה שנשתבחו ישראל במ"ת עמא פזיזא (שבת פח, א, שגם רבא הסכים ע"ז) אף שאז הי' חרות מיצה"ר.

(ממכתב יום ג', ב' שבט תש"ה)

... צום אינהאַלט פון אייער בריף, וועגען דער מצוה פון עלי' לרגל.

וויל איך זיין שטאַרק אין האָפענונג, וויבאַלד אַז איר טוט שרייבט אַזוי בנוגע אַ מצוה, וואָס פאַר אידען וועלכע געפינען זיך אין חוץ לארץ בזמן שבית המקדש הי' קיים, און ווער רעדט אַז משחרב בית המקדש, פאַר אַלע אידען, איז די מצוה זיכער ניט מדאורייתא, איז דאָך מכל שכן וקל וחומר אַז איר וועט טאָן מכאן ולהבא, אַלעס וואָס עס היינגט אָפ פון אייך, צו מקיים זיין די מצוה פון ואהבת לרעך כמוך,